רויטל פונדק

שמי רויטל, בת 52, מטפלת בשיטת LI-CBT ומדריכת הורים. נשואה לעופר, מפקד יס"מ בצפון, ואמא לשלושה: אריאל- חיילת משוחררת; יובל – בישיבה לפני גיוס; וליאור – תלמידת תיכון. נולדתי וגדלתי בטבריה, ובמשך שנים פעלתי כחלק ממערכת החינוך בעיר, בעיקר בעבודה עם ילדים והוריהם.
קצת לפני הקורונה, חברה הציעה לי להצטרף למיזם קהילתי בשם "אל תשליכני", שמטרתו לשמח קשישים בעיר לקראת שבת – בעוגה, ובעיקר – בנוכחות אנושית. בשלב הראשון הייתי מגיעה מדי יום שישי לעשרה קשישים עם עוגות. בהמשך, זה התייצב על ארבעה קבועים – ארבע נשמות יקרות שזכו לא רק לעוגה, אלא לשיחה, לאוזן קשבת, לעזרה בקניות ובעיקר – לתחושת שייכות. עבורם, העוגה הייתה רק תירוץ – זו הייתה הדרך לומר להם: אתם לא לבד. עם הזמן, גם בעלי הצטרף ליוזמה, וההתנדבות הפכה לפרויקט משפחתי – שלנו למענם, והם – הפכו למעין בני משפחה עבורנו.
ואז – פרצה המלחמה. זה היה רגע מכונן. רבים מהקשישים עזבו את העיר, עברו לגור זמנית אצל קרובי משפחה מחשש למצב הביטחוני. אבל היו גם כאלה שנשארו – בודדים, מבודדים, ומלאי חרדה דווקא אז – הביקורים שלנו קיבלו משמעות אחרת לגמרי. מי שנשאר – חיכה לנו. חיכה למילה טובה, לחיוך, לחיבוק. בזמן שהעולם בחוץ רעד – אנחנו הבאנו איתנו רגע של שקט, של יציבות, של תקווה. ביקור של רבע שעה הפך עבורם לנקודת האור של השבוע. הרגשתי את זה היטב – בכל דלת שנפתחה, בכל מבט שהביע הקלה, בכל שיחה שנמשכה יותר מהרגיל. אנשים שהיו מנותקים – קיבלו רגע של קשר. קשישים שאיבדו את תחושת הזמן – חזרו לספור את הימים עד שישי הבא.
וכשחזר השקט היחסי – חזרנו לפעילות מלאה, הפעם בצורה עצמאית. אותם ארבעה קשישים נשארו איתנו, ואנחנו משתדלים להגיע אליהם בעקביות. הם כבר לא "נתרמים" – הם חלק מהלב שלנו. את עומק הקשר הרגשתי במיוחד לפני כשנה, כשעברתי ניתוח מורכב.
הודעתי להם שלא אגיע – בלי לפרט יותר מדי, רק כדי שלא יחששו. ובכל זאת, הם דאגו. התקשרו. שאלו לשלומי. ואחת – למרות קושי פיזי לא קטן – הגיעה בעצמה עם שוקולד מריר, שהיה בעיניי הדבר הכי מתוק בעולם. כי כשאתה נותן באהבה – אתה לא רק נותן. אתה גם מקבל. לפעמים – הרבה יותר ממה שדמיינת.