נגה הדרי
"עם בעל במילואים וילדים קטנים סחבתי את ההתמודדות לגמרי לבד – ורציתי חברה. פתחתי קבוצת וווטסאפ שכיום מונה כ־140 נשות מילואימניקים טברייניות – כולן לביאות אמיתיות".
עברתי לטבריה עם משפחתי כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, יחד עם בעלי ושלושת ילדיי הקטנים. הגענו כחלק מהקמת קהילת "מים חיים", קהילה ציונית־דתית שקבעה את מושבה בשכונת קריית משה.
בצאת שמחת תורה תשפ"ד בעלי יצא להילחם על יישובי העוטף, ומאז הוא כבר עבר מעל 350 ימי מילואים ברצועת עזה. אני מצאתי את עצמי בעיר חדשה, בלי משפחה, בלי מעגל חברות, ועם שלושה ילדים קטנים בבית.
כדי להפיג את תחושת הבדידות פתחתי קבוצת ווטסאפ לנשות מילואים. לא הכרתי אף אחת בעיר, סחבתי את ההתמודדות לגמרי לבד – ורציתי פשוט חברה. הקבוצה התפשטה ברשתות, וכיום היא מונה כ־140 נשות מילואימניקים טברייניות – כולן לביאות אמיתיות.
עם הזמן הבנתי שיש צמא גדול להרגיש ביחד מעבר לקבוצת וואצאפ וצריך לתת מענה ראוי למשפחות שמקריבות כל כך הרבה. כחלק מעבודתי כמנהלת מרכז קהילתי- טיפולי "אמונה בצוותא", חברתי לליזו היקרה שגם היא אשת מילואימניק, וביחד התחלנו לתת מענים לצרכים שעלו מהשטח – לוודא שהמשפחות ירגישו שרואים אותן, שמעריכים את ההקרבה שלהן, שמישהו נמצא שם בשבילן.
בהוצאת הפעילויות לפועל היו ועדיין שותפות עמותות ארציות כמו תנועת אמונה, "העוגן למשפחות המילואים", ממטכ"ל, וגם יוזמות עירוניות של הרשות, החברה למתנ"סים, חמ"ל טבריה, מכינת עין פרת ועוד.
עד היום זכינו להעניק שי לחגים לנשים היקרות, לארגן פעילויות לילדים, לקיים סדנאות עיבוד לנשים, לספק סיוע בבייביסיטר ובניקיונות בבתים, ללוות משפחות באופן אישי ועוד.
כל צעד קטן כזה נתן לי כוח להמשיך – וגם חיבר אותי לעיר, לאנשים ולשליחות שנולדה מתוך כאב אבל הפכה לעשייה שמחזיקה אותי ואת כולנו.
