יפית אברג'יל - יפית הליצנית

קוראים לי יפית אברג'יל, אבל כולם מכירים אותי כיפית הליצנית – כבר 25 שנה. נולדתי, גדלתי וחייתי כל חיי בטבריה. גם בעלי יניב טברייני, ויש לנו ארבעה ילדים – בת 17, בן 15, בן 13 ובן 9 וחצי – כולם נולדו וגדלו כאן.
הסיפור שלי התחיל ממש במקרה. לפני 25 שנה, אחותי ביקשה ממני להפעיל את יום ההולדת של הבן שלה. היא אמרה לי: "את כל כך אוהבת ילדים, תבואי ותשמחי אותם קצת". הסכמתי. ומה שקרה בסוף המסיבה – שינה לי את החיים. בעל המקום ניגש אליי והציע לי לעבוד שם בתור ליצנית. הייתי אז חיילת משוחררת, צעירה, וזה פשוט התגלגל – הייתי בין הליצניות הראשונות בטבריה.
עם הזמן גם למדתי להיות ליצנית רפואית. שלוש פעמים בשנה אני מגיעה לבית החולים פוריה – למחלקת הילדים ולאונקולוגיה למבוגרים – בפורים, חנוכה וביום המעשים הטובים. אני מגיעה עם משלוחי מנות, מתנות, הפתעות והרבה חיוכים. אני גם מארגנת ביקורים עם גננות של גני חינוך מיוחד שם הילדים אוספים משלוחי מנות וזה מרגש וממלא גם אותנו. רק לאחרונה קיבלנו תעודת הוקרה על הפעילות שלנו במסגרת "חדר משאלות" – פרויקט בו אנחנו אוספים תרומות, קונים תווי קנייה ומחלקים למשפחות שזקוקות לעזרה. זה משהו שהוא חלק מהלב שלי.
ואז הגיעה המלחמה. זה היה קשה מאוד לכולנו. בטבריה קלטנו את המפונים הראשונים – הגיעו מאור הנר למלון לייק האוס. הם באו בלי בגדים, בלי צעצועים, עם כפכפים – פשוט עזבו הכל וברחו. אמרתי לעצמי שחייבים לעשות משהו. הרמתי אירוע שנקרא "הפנינג של תקווה" – הכל בהתנדבות. הבאתי את כל צוותי ההפעלה בטבריה: מאפרות, די.ג’יי, מתנפחים, סוכר, פופקורן, משחקי קופסה, ממתקים, דגלים של ישראל – הכל תרומות, הכל מהלב. היה שם רגע שישאר איתי לנצח – ניגש אליי גבר מבוגר, ניצול שואה, עם מספר על היד, חיבק אותי חזק ואמר לי: "אנחנו חיים שוב שואה – ואת הבאת לנו אור לחיים."
זה טלטל אותי. אני ליצנית. מנסה להוציא את עצמי מהדיכאון, ואז אני מגלה שבעצם – אני זו שמרימה אחרים. וזה מזכיר לי, כל פעם מחדש, למה אני במקצוע הזה. המשכנו להתנדב בכל המלונות. בטבריה יש לנו "סיירת דגלים" – קבוצת מתנדבים שהולכת ממלון למלון, שמה מוזיקה, רוקדת, מחלקת דגלי ישראל, מחבקת, מחזקת. הפכנו למשפחה אחת גדולה – עם האנשים שפגשנו, עם הילדים, עם הצוותים. החיים לימדו אותי שאין דבר חזק יותר מחיוך – במיוחד בזמנים הקשים.