אושי אביטן

שמי אושי אביטן, נולדתי בשנת 1984 בטבריה, גדלתי והתחנכתי בעיר הזאת – ותמיד הרגשתי שזו האדמה שממנה צמחתי. התחתנתי עם שי, שגם הוא בן העיר, וביחד הקמנו כאן את ביתנו. אנחנו הורים לארבעה ילדים: בת 17, בת 13 וחצי, בת 10 ובן 6.
מאז ומתמיד אהבתי להתנדב ולתרום לקהילה – זה משהו שהושרש בי עוד מהבית, וגם מבית הספר שבו למדתי, אולפנית טבריה. לפני כעשור העשייה שלי קיבלה תפנית משמעותית כשנכנסתי להובלת קהילת הנשים "הטבריינית ואחותה – נשות טבריה והסביבה". מדובר בקבוצה מדהימה שמונה כ-16 אלף נשים מטבריה והיישובים הסובבים, שנועדה לחבר, לאחד, לתמוך, לייעץ, ולפעול יחד. דרך הקבוצה יזמנו מפגשי העצמה, תמכנו בעסקים מקומיים, סייענו לנזקקים, ארגנו איסופי תרומות לקראת חגים, וגם שיתפנו תכנים שקשורים לתרבות המקומית.
ב-10 באוקטובר 2023, ממש ימים ספורים לאחר האסון שפקד את המדינה, כשהלב של כולנו עוד היה כואב, פנו אלינו וביקשו שנגיע לשמח מפונים מהדרום שהגיעו לטבריה. למרות שהכאב עוד בער בלב והעיניים עוד דמעו, לא היססתי לרגע. הגענו לשם – ושימחנו. מאותו רגע הפכנו לחלק בלתי נפרד מהיומיום של המפונים. הפקתי בהתנדבות מלאה חגיגות בת ובר מצווה לילדים בבתי המלון, ארגנתי איסוף בגדים, אוכל לתינוקות, משחקים, וכל מה שיכול להקל ולחזק.
גם לחיילים לא שכחנו לדאוג. בקבוצה גייסנו תרומות: דברי מתיקה, שתייה חמה, ציוד – ואני באופן אישי לקחתי לבסיס שמשון ולחיילי מג"ב במלון שלמה. היה חשוב לי שירגישו שמישהו חושב עליהם. כשפרסמתי על העשייה, לא חיפשתי פרסום. עשיתי את זה כדי לעודד אחרים להצטרף. כדי שיראו שאפשר, וירגישו שגם הם יכולים לתרום, כל אחד בדרכו.
אחד הרגעים הכי מרגשים שצרובים לי בלב התרחש באחד מבתי המלון. ניגשה אליי אישה שלא הכרתי, הסתכלה עליי, ופרצה בבכי. חיבקתי אותה – ובכינו יחד. בלי מילים. רק התחושה העמוקה הזאת, של להיות בשביל מישהו אחר.
בעלי שי הוא שוטר ומשרת בכוחות הביטחון. היו תקופות מאתגרות, אבל האמונה החזקה שלי בבורא עולם היא זו שמחזיקה אותי. גם הבנות שלי שותפות לעשייה – הן עוזרות לי להכין חבילות, מצטרפות אליי, ותורמות בדרכן. אני מרגישה שאלוהים שלח לי עוד זמן כדי שאוכל לעשות טוב לאחרים. הכל משמיים. זו שליחות. לתת, לחבק, לשמח, לקוות – ולזכור תמיד שיש אור, גם ברגעים הכי חשוכים.