רכבת לילה מקהיר

לאה פינטו נולדה למשפחת מזרחי, במצרים בחורף 1936 וגדלה בעיר אלכסנדריה. כשהייתה בת שנתיים וחצי אביה נפטר, והותיר את אמה לגדל לבדה את ארבעת ילדיהם. "היו לנו חיים טובים במצרים, אחי הגדול, משה מזרחי הוא במאי שזכה באוסקר הישראלי", היא מספרת.
בשנת 1945 קיבלה המשפחה מכתב מלא בגעגועים מאחות של הסבתא שגרה באותה עת בישראל שהציעה להם לעלות לארץ ישראל. בעקבות המכתב החליטה המשפחה לעזוב את מצרים ולעלות לארץ ישראל. "עד היום אני זוכרת את היום בו עלינו על הרכבת בקהיר והגענו לתל אביב", היא מספרת. שלוש שנים לאחר מכן, איבדה לאה את אחיה במלחמת העצמאות, כשפצצה נפלה בבית הספר בתל אביב בו למד.
לאחר העלייה לישראל, בהיותה בת כ-9 שנים עברה לאה להתגורר ולהתחנך בקיבוץ הזורע. "למדתי יחד עם ילדי שואה שהגיעו מאירופה. אחר כך עברתי לבית השיטה. מאחר והחברים שלי היו מבוגרים ממני והתגייסו לצבא, נותרתי לבדי בקיבוץ, נערה בת 16 שנים בלבד", היא משחזרת. לבסוף אביה החורג הגיע לקחת אותה חזרה הביתה ו'סידר' לה עבודה כסייעת בגן ילדים. שם עבדה כשנה עד שבגיל 17 התגייסה לחיל אויר ושירתה בטייסת תל נוף.
אל טירת כרמל הגיעה בסוף 1955, "חמישה ימים לפני יום הולדתי", אז התחתנה עם בעלה יוסף, שהגיע לטירת כרמל כשהייתה עוד מעברה. "יכולתי לדבר עם כולם באותה תקופה כי היה לי ידע רחב בשפות. ידעתי חוץ מעברית לשוחח בצרפתית שהייתה למעשה כמו שפת האם שלי והיא הייתה השפה בה דיברנו בבית, וגם לדינו, שבשפה זו שוחחנו עם סבתא. את הצרפתית רכשה בבית הספר בו למדה במצרים. "הערבית הייתה שפה מדוברת רק למי שלא רכש השכלה", הסבירה. עד היום אני צופה בטלוויזיה כדי לשמוע ולהיזכר בילדות ולא לשכוח את השפות. היום אין לי כבר עם מי לדבר בשפות אלו", היא מספרת בצער.
מאז שהגיעה לטירת כרמל עסקה בהתנדבות בקהילה. "בהתחלה בעלי לא רצה שאעבוד, זה לא היה נהוג בעדה שנשים יצאו לעבוד", מספרת לי לאה. בעידן שלנו בו נשים לומדות ועובדות, הזכות הזו נלקחת כמובן מאליו, אולם בשנות ה-50' לאה שביקשה לצאת לדרך עצמאית, נאלצה לעבוד בהסתר. "הלכתי לעבוד כסייעת בגן מבלי שידע ופתחתי לעצמי את הדלת לצאת לעבוד. הייתי חוזרת הביתה בשעה 14:00 וחצי שעה לאחר מכן הייתי כבר מתחילה בפעילות ההתנדבות שלי. בהמשך המליצו לי לעבוד בקופת החולים ושנים הייתי אחראית על בנות המשק במרפאה הגדולה עד גיל 64 אז יצאתי לפנסיה", היא מספרת. לצד עבודתה התנדבה לאה קרוב ל-18 שנים בביה"ח הפסיכיאטרי בטירת כרמל, בספרייה בבית ספר רמב"ם ובמשמר האזרחי. "היום אני הולכת פעם בשבוע לגן ילדים כחלק בקבוצה 'זהב בגן' שפירושה זהירות בדרכים", היא מספרת. "בשכונה בה אני גרה האנשים התחלפו, דירות נמכרו, ואני נשארתי הכי ותיקה. גם החדשים אוהבים אותי ועוזרים אחד לשני. אני לא מבקשת עזרה ואוהבת להיות עצמאית. זה החיים. מעולם לא למדתי לבקש עזרה ובגיל שלי זה בטח לא יקרה כבר", היא אומרת. את ערך הנתינה ביקשה להנחיל גם לדור ההמשך, וכיום יש לה 7 נכדים מבנה היחיד, ו-13 נינים. "ערך ההתנדבות חשוב ביותר בעיני. אנשים להם סייעתי לא שכחו אותי".