"אני לא רוצה שיאמרו לי תודה על זה שאני מתנדבת. אני זו שאומרת תודה על הזכות וההזדמנות להתנדב. תודה שיש לי סיבה לקום בבוקר ולתת", כך מספרת אראלה ביגן, מהוותיקות שבמתנדבות הקהילה של טירת כרמל.

אראלה נולדה בשנת 1937 בבגדד, איראן, למשפחת מנדלאוי, בשם סאלחה – מלשון שלום. לישראל עלתה בעליית הנוער באוגוסט 1950, למחנה מעפילים עתלית ומשם לקיבוץ מעין ברוך. שם למדה ועבדה בחקלאות וזכתה לשם העברי שלה אראלה. זמן קצר אחריה עלו הוריה והתיישבו בטירת כרמל, ובשנת 1953 הצטרפה גם להוריה בטירת כרמל, עיר שהפכה לביתה ולחלק מנשמתה.

התנדבותה החלה לאחר פטירת אביה. היא הייתה צמודה לאמה, ומצאה זמן ומשמעות בעשייה למען האחר. תחילה סייעה בבית הקשיש בחלוקת ארוחות, ביקרה אנשים בודדים, פעלה בחוסן העיר, הייתה ממקימי גינה הקהילתית, התנדבה בבנק הזמן בשוק תן וקח, ועוד. “מע"ש היה הבית השני שלי,” היא אומרת, וגם היום, כשקשה לצאת, מביאים לה עבודה הביתה. "ההתנדבות נותנת לי המון תחושת משמעות", היא אומרת בחיוך.

גם היום, בעשור התשיעי לחייה, כשהיא אם לארבעה ילדים, סבתא ל־11 נכדים ו־13 נינים, היא מוצאת זמן להתנדבות. כבר עשרים שנה שהיא מארחת בית פתוח לקבוצת נשים שנפגשת מדי יום שני – לכיבוד, משחקי חשיבה ושיתוף. אהבתה לטירה עמוקה: “טירת כרמל היא נשמתי. גידלתי את ילדיי למופת, לצד הים וההר. לימדתי אותם שהטבע הוא השורשים שלנו, וכל פינה צריך להכיר."

אראלה היא סמל למסירות, חום אנושי ואהבה שאינה יודעת גבולות. “אני מאחלת לציבור שיהיה מעורב”, היא מסכמת – וממשיכה להעניק, בנדיבות שקטה ובאופן מעורר השראה.