תמונות מגן עדן

חנה סיבוני נולדה בזמברוב, פולין. היא זוכרת שאימה נתנה צרור פנינים לאדם נכבד כדי שיאפשר להם לברוח מהעיירה. על שולחנו היו מונחים תפוחי עץ, חנה שהייתה רעבה מאוד בכתה ורצתה לקבל אחד, אך הוא סירב. היא הסתתרה עם הוריה בערימת קש, אביה היה יוצא משם להשיג עבורה מעט שומן חזיר, עד שנעלם. אימה לקחה אותה לחווה של משפחה קתולית פולנית, השאירה אותה שם וביקשה ממנה לשכוח את שמה. ואכן חנה עד היום אינה זוכרת מה היה שמה הראשון. חנה הייתה היחידה בחווה שישנה על שמיכה במקום על מיטה, והיחידה שלא הורשתה לשבת לשולחן, אלא קיבלה שאריות בלבד. שני ילדי המשפחה היו מציקים לה, העלילו עליה שירקה על פסל של מריה ונתנו לה מכות. בשלב מסוים הם העבירו אותה לקרובי משפחה שלהם, אצלם המצב השתפר.
כחודש לאחר מכן, בשנת 1942, עוד לפני שמלאו לה ארבע שנים, אם המשפחה הותירה אותה לבדה ליד שער של בית יתומים בלומז'ה. חנה הייתה מוכרחה לקבל תעודות ומסמכים בשביל להישאר במקום. מנהלת בית היתומים הכינה אותה לקראת ביקורן במשרדי הגרמנים: היא הנחתה אותה להגיד שאינה יודעת מי היא, ושהיא נמצאה כתינוקת ליד כנסייה. במשרד ישב חייל גרמני במדי צבא, אקדח היה מונח על השולחן. כששאל אותה אם היא יהודייה היא הצטלבה כפי שלמדה בחווה הקתולית. הוא הכניס שני כלבים מאיימים וניסה להפחיד אותה ולאמת את הסיפור שלה. הגרמנים האמינו שילדה יהודייה תפחד מכלבים ורק ילדה כפרייה תתגבר. חנה לא נשברה ושרדה את המפגש הגורלי. ביציאה מהמשרד נתנה חנה את הכריך שהיה לה לכלבים. היא דאגה להם יותר משהיא דאגה לעצמה.
ב־1944 הועברה חנה לבית יתומים אחר בקולנה. "מקולנה אני לא זוכרת שום דבר, אבל היה שם קצין גרמני שהיה מאוד אנושי אלי, הוא אמר שאני מזכירה לו את בתו".
לאחר המלחמה חזרה ללומז'ה לבית יתומים אחר, עד שקצין פולני יהודי בשם יהושע דרוקר ואשה בשם עליזה העבירו אותה לבית יתומים יהודי בלודז'.
היא המשיכה לנדוד בין בתי יתומים ברחבי פולין עד שערב אחד, ב־1949 עקבה חנה אחר שתי בנות שיצאו מחלון בית היתומים והלכו למקום שלא הכירה. היא נכנסה אחריהן לחדר שקירותיו מעוטרים בתמונות של תפוזים ושל ילדים משחקים. תמונות ממקום שנראה כמו גן עדן. היה זה קן של "השומר הצעיר". שם היא גילתה שהקימו את מדינת ישראל וששרדו עוד יהודים מלבדה. "אז אם אני יהודייה אני צריכה ללכת לשם", חשבה לעצמה. היא כתבה לעליזה ויהושע, הם עזרו לה להשיג דרכון, ליוו אותה לרכבת, וכילדה בת 11 היא המשיכה לבד את המסע לארץ. בישראל היא נדדה עד שהגיעה לקיבוץ רוחמה והייתה מראשונות הקיבוץ.
ב־1958 לאחר שהכירה את אברהם, הם עברו ביחד לקיבוץ גת. נולדו להם ארבעה ילדים, שלושה עשר נכדים ושבעה נינים.
עד היום חנה על רוח הנתינה, וסורגת זוגות גרביים, אותם היא מחלקת למשפחות נזקקות, כדי שלכל תינוק שנולד יהיה חם ונעים.