כוחה של משפחה

באתי לפגוש את אסתר אלבירט לבית טג'ר בכפר מנחם. היא שמחה לקראתי ומבקשת שאקרא לה אתי. בתה תני בדיוק הביאה לה ארוחה ממקדונלד'ס והיא אוכלת אותה בנחת, שותה קולה ונהנית מכל ביס. "במחבוא אכלנו רק חמוצים", היא צוחקת.
שערה המתולתל צבוע בקפידה, וכך גם הציפורניים הארוכות שהיא גאה בהן. "כמו אמא שלי, אפילו כשהגרמנים הגיעו ואסור היה לנו לצאת – אמא שלי הייתה מורידה את הכפתור שהכריחו אותנו לענוד והולכת לעשות ציפורניים".
בבולגריה ענדו כפתור קטן בצורת מגן דוד צהוב שהוצמד לדש הבגד. "אהבו אותנו שם, גם הגויים וגם המלך", כך היא מספרת, ונזכרת איך בתמונה המשפחתית צבעה את הכפתור שענד אביה, פיקו (פנחס) טג'ר. למרות גילה הצעיר היא הבינה שהכפתור מסמן אותה כיהודייה ומבייש אותה.
המשפחה התפרנסה מייצור חמוצים. אימה, מטילדה לבית לוי, הייתה אישה חזקה ודעתנית "שהייתה הגבר בבית" וניהלה את הכל. אתי זוכרת את ריח השמיכה שבה היא הייתה עוטפת אותה, ואת עיירת הנופש היפה אליה הייתה נוסעת המשפחה בקיץ, ואת המכתב ששלחה אמא שלה לאם המנזר "Notre Dame de Zion", שבו למדה כנערה, וביקשה שיצילו את בנותיה, אפילו במחיר המרת דתן לנצרות. למזלן – הן ניצלו ונשארו עם האם, ובזיכרונותיה של אתי שזורים סיפורי ילדות תמימים.
אסתר נולדה בשנת 1938 בתאריך מיוחד: 8.3.38 בעיר סופיה, בולגריה. הייתה לה אחות, שרי, גדולה ממנה בשש שנים. שרי שמשה לה "אמא שנייה" מאז שהייתה קטנה, ובעיקר לאחר שבשנת 1943 נאלצה המשפחה לעזוב את הבית היפה שלהם ברחוב טרפזיצ'ה מספר ארבע ולצאת למסע. המסע החל במקום קטן בשם פלובדיב, שם התגוררו במרתף ביתו של איכר איתו היו בקשרי מסחר, ואיתם המשפחה המורחבת. את אבא שלה לקחו כבר בשנת 1941 למחנה עבודה כמו אלפים מקהילת יהודי בולגריה.
אסתר זוכרת את התקופה הזו ללא פחד או עצב. אחותה הגדולה ויתר בני המשפחה דאגו לילדה הקטנה בת החמש ושמרו עליה גם כשנאלצו לנדוד בין כפרים עד שהמלחמה נגמרה. אז חזרו לסופיה. הבית היפה נלקח והם התגוררו בדירה קטנה שהייתה בעצם חנות שהוסבה למגורים.
בשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל, לנס־ציונה, שם גרה אחותה הגדולה שעלתה לארץ כשנה לפניהם. הצלקות שנותרו באבא שלה מהתקופה שעבד במחנה הכפייה נשארו איתו שנים רבות והקשו עליו להשתלב בארץ. כאשר נשלח לעבוד בביקוע חצץ לבניית כבישים הוא חש כמו במחנה העבודה. הוא נותר איש עצוב שהתקשה להתמודד עם אתגרי החיים.
בשל הקושי, היגרה המשפחה בשנת 1952 לארגנטינה והצטרפה לאחותו של האב. בארגנטינה עברו רוב חייה של אסתר, שם סיימה את התיכון בהצטיינות, שם נישאה לסנטיאגו אלבירט, שם נולדו ילדיה, תני הבכורה, רובי ודני. בשנת 1977 כאשר עלתה החונטה הצבאית והביטחון האישי התערער, עלתה אתי עם משפחתה לישראל. הם השתקעו בנס־ציונה, אתי עבדה כמנהלת חשבונות, סנטיאגו הקים נגריה ונפטר ב־1998. הילדים בנו בארץ את ביתם, ולפני עשר שנים עברה אתי לגור ליד דני, בנה הצעיר, בקיבוץ כפר מנחם. כעת היא סבתא גאה לעשרה נכדים ונכדות וסבתא גדולה לחמישה נינים ונינות.