שפת הלב

חנה רוזנפלד נולדה בפתח תקווה בשנת 1946, גדלה בנתניה, ונישאה בשנת 1966. היא ובעלה בנו בית מלא חיים עם שישה ילדים ועשרים ושמונה נכדים. אבל הפרק המרגש ביותר בחייה התחיל בדצמבר 1981, כשעלו ראשונים לענב כחלק מגרעין המקימים — עשר משפחות בלבד, על גבעה ריקה, עם חלום גדול ועם לב פתוח לכל מה שיבוא.

"היינו השכבה הכי בוגרת ביישוב," היא נזכרת בחיוך. ובתור כאלה, לקחו על עצמם אחריות טבעית ועמוקה. הישוב היה דתי, ושאלת המניין לא הייתה פשוטה כלל. בנה היה היחיד שיכול לעזור להשלימו, ומתוך כך נולד פרויקט שלם. "היה צריך לוודא שיש מתארחים, שיש מניין , ורק אחר כך לצאת," היא מספרת. הזמינו אורחים בחום, דאגו שכולם ירגישו בבית, פירגנו זה לזה בנדיבות. "היה לנו חשוב שכולם ירגישו טוב." זה לא היה רק ניהול לוגיסטי, זו הייתה תרבות שלמה של אכפתיות שחנה עזרה לבנות מהיום הראשון.
בנתניה היה לחנה גן ילדים עם שותפה. אחרי שנה עזבה ועברה לפתוח גן בענב. "היו לי שישה ילדים בגן, כולל ילדי מעון," היא אומרת. "הכל היה חדש וקטן." הכרת הסביבה והאזור הייתה חשובה ומורכבת, היו סכנות, היה לא נודע, היה צריך ללמד ילדים קטנים להכיר את הגבעות ואת הדרכים בבטחה. אבל חנה חינכה מתוך ערכים ציוניים עמוקים שהאמינה בהם מכל לבה, וזרעה אותם בכל ילד שעבר בגנה.

לאחר מכן עברה ללמד באולפן, ושם מצאה מקור גאווה של ממש. "כל תלמיד שהיה אצלי חצי שנה יצא וידע לדבר עברית פנומנלית," היא אומרת בחיוך רחב. עולים חדשים שהגיעו ללא מילה בשפה יצאו ממנה שוטפים ובטוחים — וזה, בעיניה, אחד ההישגים הגדולים שלה.

ולצד ההוראה, במשך כשלושים שנה שימשה חנה כבלנית במקווה בענב, שליחות שמילאה בכל לבה. "הייתי הולכת בכל שעה של היום והלילה," היא מספרת ללא טרוניה. "אני מגיעה תמיד כשהיו צריכות אותי. הרגישו איתי בנוח, וזה היה לי חשוב וכיף." שלושים שנה של נוכחות, של דלת פתוחה, של קשב — בשקט ובצניעות.

ולדור הצעיר יש לה מסר שמגיע מאישה שראתה את הישוב נבנה מאפס: "הישוב שלנו כל כך מקסים חברתית. אני חושבת שהם לבד יודעים את הדרך ואת הערכים. כולם מקסימים. מסתפקים במועט, בפשטות, ואין צורך להוסיף."