נאחזת בחיים

עבור רחל שלף, מוותיקי מבוא דותן, היישוב הוא לא רק בית – הוא זורם בעורקיה. במקום הזה מתערבבים להם יחד השמחה והכאב, האובדן והשיקום. כאן עבדה כל חייה כאחות, ראתה וקיבלה את כולם בבריאות ובחולי; כאן דבקה בחיים ובקהילה כשאיבדה את היקרים לה מכל – בנה עומר ז"ל ובעלה צביקה הי"ד.
רחל נולדה בסיביר, עלתה ארצה בגיל 3 וגדלה ביפו ובתל-אביב. את לימודיה בבי"ס לאחיות באסותא היא התחילה בגיל צעיר, ונשאבה למקצוע שעטף אותה והעניק לה משמעות. בשנת 1966 סיימה את הלימודים, ולאחר שהתחתנה עם בעלה צביקה הם עברו לנתניה. לשומרון הם הגיעו בשנת 1979 עם בנם עומר שהיה בן 3, במסגרת גרעין חומש שהם בין מקימיו. מאחר ויישוב היעד לא היה מוכן, ובעצת זוג חבריהם זמיר ז"ל ויעל בן יעקב, הם השתכנעו להשתקע במבוא דותן.
רחל המשיכה לעבוד כאחות במרפאות במבוא דותן, בשקד ובחדרה. העבודה העניקה לה סיפוק כל יום מחדש. "הייתי קמה בבוקר עם שיר חדש בלב. הכרתי את כולם מיום לידתם". צביקה עבד בהסעת תלמידים והיה דמות פעילה ומוכרת בשומרון. בנם עומר התחנך ביישוב ולקח חלק פעיל בהפגנות למען ההתיישבות. לאחר שירות בנח"ל טס להודו עם חבריו מהצבא, ובתאונה טרגית נפל מגג ונהרג. "עומר היה ילד מקסים, חברותי ופעיל", מספרת רחל, "הוא היה השמש בחיינו." כשנתיים לאחר מכן, נרצח צביקה בפיגוע ירי סמוך ליישוב. תצפית שלפים, הצופה אל מבוא דותן, והמאחז מעוז צבי, נקראים על שמם ולזכרם.
"הכאב לא נשאר אותו הדבר עם השנים. הוא משנה צורה, משנה שמות", מנסה רחל לתפוס את הבלתי נתפס. "היום אני לא מבינה למה, אבל אני כבר לא מצליחה לכעוס כמו פעם." הצער האישי של רחל הכה ביישוב ובשומרון כולו, והיא הייתה עטופה מכל כיוון. "קשה לי לדמיין שזה היה קורה במקום אחר, החיבוק החם של האנשים כאן." דמות משמעותית בחייה של רחל היא יעל בן יעקב, חברתה מימי הגרעין, שאיבדה גם היא את בעלה. החברות העמוקה בין השתיים סייעה להן להתמודד עם אתגרי החיים, והן מהוות משפחה זו לזו. יעל סייעה לרחל לגדל את בנה המאומץ, אור. האימוץ הייתה משאלת לבו של צביקה לאחר מותו של עומר, ורחל החליטה למלא את בקשתו ואימצה כאם חד הורית ילד בן 6. היום אור בן 30 ומתגורר בצפת.
החוסן הנפשי של רחל ניכר בכל היבטי חייה. יש לה נקודת מבט צלולה על החיים, ויכולת מעוררת השראה להתמודד עם כאב באמצעות נתינה. "כשחווים אסון, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא לפעול למען האחר. זה מה שהחזיק אותי". רחל מדברת בגאווה על קהילה שהולכת וצומחת, על הסולידריות ועל המשפחות הצעירות, שהן העתיד של מבוא דותן. כשהיא נשאלת אם אין בה פחד להמשיך לגור כאן, תשובתה נחרצת. "לא היו לי שום מאוויים לעזוב, המשפחה שלי קבורה כאן. כאן הבית שלי, וזאת הארץ שלי."