מוותיקות שבי שומרון

"הגענו לאוהלים של חיילים, לא היה פה כלום. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיי", כך מתארת רחל קיהן את ראשית דרכה בשבי שומרון, אליו עלתה בשנת 1977 כחלק מקבוצת המקימים הראשונים שהגיעו מנתניה. היא הגיעה כאם חד הורית עם שלושה ילדים, ולמרות שמשפחתה התנגדה לצעד וסברה שאינו נכון, רחל לא נרתעה. בליבה ידעה שזה המקום עבורה. עם הזמן, כשהבינו בני המשפחה את עומק האחדות ואת כוחה של הקהילה שנבנתה שם, הם עצמם התחילו להגיע לשבתות וגילו בעצמם את הטוב שביישוב.

בשבי שומרון פגשה רחל את בעלה. הוא הגיע עם ילד אחד, היא הביאה שלושה, וביחד נולדו עוד שלושה. כך הפכו לשבעה. כיום ילדיה של רחל מפוזרים בכלל רחבי הארץ מכפר חיטים ועד נס הרים. ביתה הצעירה גרה ביישוב ונישאה לבן זוגה תשובה קדומים. כיום מספרת רחל כי היא הסבתא המאושרת בעולם.

הדרך לא הייתה פשוטה. לאחר שביקשה לגדל את ילדיה בתוך קהילה ולא התקבלה לקיבוץ, מצאה את דרכה דרך חברה שפעלה להתיישבות באזור. היא עבדה בתל מונד עם ילדים בתפקוד נמוך, נסעה בטרמפים, והסתייעה בלוח רשימה קהילתי שדאג לכולם להגיע לעבודה. "הייתי עם שלושה ילדים והסתדרנו למרות כל הקשיים," היא אומרת בפשטות, כזו שיש בה גאווה שקטה. את ילדיה של רחל כלל חברי היישוב עזרו לגדל, כולם הכירו את כולם, מספרת רחל כי היו פעמים בהם חזרה מהעבודה וגילתה שמישהי מהיישוב כבר האכילה ודאגה להם.

לאורך השנים הפכה רחל לדמות מרכזית בחיי הקהילה בשבי שומרון. היא העבירה חוגי ריקמה וסריגה לנשות היישוב, הייתה מורה פרטית לכל מי שרצתה ללמוד, ויצרה מרחב של יצירה, שיתוף ושמחה. כבר כעשר שנים פועל ביישוב מועדון גיל השלישי, שבו מתאספות הנשים כמה פעמים בשבוע להרצאות ולהתעמלות. "הדבר שאני הכי גאה בו זה החוגים שהעברתי," היא אומרת.

לדור הצעיר יש לה מסר אחד: "הלוואי וכולם ילכו לארץ לא נודעת. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיי."