חיבור אמיץ לארץ

יעל בן יעקב, תושבת מבוא דותן, הגיעה לשטחי צפון השומרון בשנת 1977, אל גבעה חשופה ואדמת חלומות. היום, כשהמשפחה התרחבה ובני משפחתה רבו ויישוב מתפתח פורח מסביב, היא מספקת לנו מבט על משמעות ההתיישבות ועל הקשר העמוק שלה לארץ ישראל.

“ארץ ישראל שייכת לעם ישראל,” היא אומרת בביטחון, “וכדי שזה יקרה, צריך להתיישב כאן, בצפון השומרון.” במהלך השנים, ההתיישבות במבוא דותן הפכה לא רק למקום מגונן למשפחתה, אלא גם למוקד של עשייה והתפתחות קהילתית.

כשהיא ובני משפחתה עברו לשא-נור, “לא היה כלום,” היא נזכרת. “הייתה רק גבעה חשופה. היום, זה יישוב פורח, מלא בירוק, אנשים וילדים.” במעבר הזה, היא חוותה את השינוי לא רק בעין, אלא גם בלב, והייתה חלק מהבניה המואצת של קהילה חדשה.

לצד משפחתה, שכוללת חמישה ילדים, 26 נכדים ונינה מתוקה בשם נחל, יעל הצליחה להקים מערכת מאבחנת וטיפולית במועצה האזורית שומרון. “עד שהקמנו את המרכז, לא היה טיפול לילדים בכל יהודה ושומרון,” היא מוסיפה, “אנחנו היינו הראשונים.”

העבודה במכון להתפתחות הילד הפכה עבורה לשליחות חשובה, שבמרכזה הרצון להותיר חותם. “אני אוהבת את המקום הזה, את התחושה של יש מאין,” היא מסבירה.

בתוך כל זה, יש לה מסר חשוב לדור הצעיר. “אני פוגשת הרבה נערות ונשים, ואני אומרת להן: אין תקרת זכוכית,” היא מדגישה. “המשמעות שלכן בהתיישבות היא מעל ומעבר לכל גורם אנושי אחר.”

כשהיא מדברת על הדור הצעיר, היא רואה בהם את העתיד. “אני יודעת שכצעירים הם מאוד אוהבים את המקומות שבהם הם חיים, ואני רוצה שהם ימשיכו לבנות את משפחותיהם כאן, בהתיישבות החדשה,” היא אומרת, והחיוך שלה מבטא את האמונה שלה בעתיד.

המסע של יעל בן יעקב משקף את ההיסטוריה המורכבת של ההתיישבות בשומרון ואת החזון לעתיד טוב יותר. עם אהבה לארץ, רצון להתפתח ולהשפיע, היא נותרת מקור השראה לדורות הבאים.