הלוחם שחזר למקום שנלחם עליו

ישראל חייט, בן 81, הוא אחד מאותם אנשים שהסיפור שלהם הוא סיפורה של המדינה. הוא נולד בתימן בחודש אדר, "כשחוגגים את פורים", מוסיף בחיוך ומסביר שאת שנת הלידה לא מסגיר. בגיל 4 עלה לישראל דרך מחנה עולים בפרדסיה, ומשם עבר לנתניה שבה גדל. בנער הקטן שהגיע עם משפחתו לארץ חדשה לא ניתן היה לנחש שחייו ייסגרו מעגל מרהיב, בין חרב לפלוגשה, בין קרב לבניין, בין מלחמה ליישוב.

בשנת 1967, כלוחם בחטיבה 5 חיל רגלים במלחמת ששת הימים, השתתף ישראל בקרבות שעיצבו את גבולות המדינה. "נלחמנו ושחררנו את הארץ," הוא מספר בפשטות, ובפשטות הזו יש כובד של עולם. מיד חנה, דרך טול כרם, ראמין ונור שאמס – שמות שהם פרקי היסטוריה, והוא היה שם, בבשר ובדם.
ואז, בשנת 1981, הגיעה הנקודה שסגרה את המעגל. חברים שעלו לגרעין הראשון של ענב ביקשו עזרה של אינסטלטור. ישראל הגיע לסייע. אשתו,חנה, הביטה סביבה, ולא רצתה לעזוב. "אשתי התאהבה בסביבה", הוא אומר בחיוך, ומאז הם שם, כבר כ-45 שנה. "הגאווה שלי הייתה ליישב את ארץ ישראל, חזרתי למקום שנלחמתי עליו".

השנים הראשונות ביישוב היו שנות עדן. "היינו עם הערבים בחברות טובה," הוא נזכר, "היינו מטיילים יחד בערבים, נוסעים דרך הכפרים, קונים ירקות, עוזרים אחד לשני. עולם אחר, שהלך ונשחק עם השנים, עד שהיחסים נעשו עויינים", אך ישראל לא זז.
לצד שורשיו הלוחמים, בנה ישראל משפחה ומקצוע. שנים ניהל אחזקה ברשת בתי הספר הארצית "אורט", עבודה שדרשה אחריות, דיוק ואמינות. אשתו, יוצאת הצפון, מגבול לבנון, שתלה גם היא שורשים עמוקים ביישוב, לימדה את הגננות הראשונות כיצד לעבוד, וכך עיצבה דור שלם של ילדי ענב. יש להם שלושה ילדים, כולם שירתו בצבא, ובן ממשיך חי ביישוב עצמו. חמישה עשר נכדים וחמישה עשר נינים שממשיכים את הדרך. "שלא ישכחו את שורשיהם," הוא אומר, "ויסתכלו תמיד קדימה. תורת ישראל וארץ ישראל ועם ישראל - זה אחד".