אם הבית

רותי גולדשטיין נולדה בירושלים בשנת 1953. לפני שהגיעה לישוב גרה ברחובות, ובשנת 1982 עלתה עם בעלה ושני ילדיה לעינב. ילדם השלישי נולד כבר שם. שלושתם נשואים היום עם ילדים משלהם, ומהם זכו גם לנכדים.

רותי היא אשת חינוך עד עמקי נשמתה. התחילה את דרכה כמורה למוזיקה בקריית עקרון, עשתה הסבה למחשבים, והפכה גם למחנכת, לרכזת מוזיקה ולרכזת מחשבים, בבתי ספר ברעננה ובכפר סבא. בבית הספר המוזיקלי שבו לימדה היו כלי נגינה רבים אך לא מחשב אחד. לאחר שנת שבתון, ובתמיכת ועד ההורים והעירייה, הקימה מעבדת מחשבים שלמה, כי כשרותי רואה צורך, היא פועלת.

בשנת 1990 נפתח ביישוב אולפן קליטה, ורותי הייתה "אם הבית" הראשונה — זו שקיבלה את פני העולים החדשים, טיפלה בכל צרכיהם, ליוותה אותם בצעדיהם הראשונים בארץ. "עד היום אני בקשר עם חלק מהמשפחות," היא אומרת בחום. קשרים שנבנו בחצי מילה, בכוס תה, בדלת שתמיד הייתה פתוחה.

במקביל לכל זה הייתה מדריכה בתחום המנב"ס — הטמעת המחשבים בבתי הספר בכל הארץ. בשנת 2004 נפצעה, ויצאה לפנסיה מוקדמת בשנת 2006. אבל רותי לא יודעת לעצור — עד היום היא עובדת בחברת מל"מ ובונה מערכות לבתי ספר, ומלמדת מוזיקה בביתה לתלמידים פרטיים. "תמיד אני משבחת את תלמידיי תחילה, ואחר כך נותנת פידבק לשיפור," היא אומרת. כי ככה היא תמיד עבדה.

המוטו שלה, שליווה אותה לאורך כל שנות ההוראה: "חנוך לנער על פי דרכו." ולילדים שחינכה בכיתה ד' נהגה לומר: "דרך ארץ קדמה לתורה. קודם כל תהיו בני אדם — ואז תשאפו להישגים גבוהים." יש תלמיד שכולם ויתרו עליו — רותי לא. במהלך השנים נהיה קצין, ואמו סיפרה לרותי שבנה אמר שסיכת הקצין שייכת לה. "כי היא האמינה בי," אמר.

ולסיפור יש עוד פרק מרגש — לפני כמה שנים החליטה רותי לסרוג כובעים לחיילים. הקימה קבוצת סורגות ביישוב, עזרה לנשות הישוב הוותיקות לחזור לעשייה, וכל כובע יוצא עם ברכה אישית לחייל. השנה לבד סרגה הקבוצה למעלה משלוש מאות כובעים — לסיירת גבעתי, לנחל ולחיילים נוספים. "לא הייתי עושה זאת לבדי," היא מדגישה. "הכל צלח בזכות השותפות."
ולדור הצעיר יש לה שני דברים לומר: "קודם כל — תאמין בעצמך, כי אתה יכול. ואין דבר העומד בפני הרצון. ודבר נוסף — תמיד תחפש את הטוב בכל דבר ובכל אדם."