הכדור בידיים של אלה

אלה בן שושן, בת 27, התחתנה לפני כשנה עם רעות בת זוגתה, הן גרות יחד בירושלים עם הכלב ברוך.
אלה גדלה בראש פינה, ואף כי למדה בבית הספר בקהילה ליברלית ובבית פתוח, הרגישה שונה מאחרים וחוותה קושי להשתלב. ״כביכול מקבלים את כולם אבל זאת ליברליות מזויפת. אתה לא יכול להיות באמת מיוחד או אחר״. כתלמידה אלה מצאה מפלט בכדורסל, משחק ששיחקה מכיתה א׳ ובו הרגישה שהיא יכולה לבטא את עצמה ואת היכולות שלה. אך הילדים בכיתה דחו אותה והקניטו אותה על כך. ״ היו מדברים אליי בלשון זכר, וצוחקים עליי, קראו לי לסבית״, היא נזכרת. בסוף כיתה ו׳, היה עליה לקבל החלטה: האם להמשיך לשחק כדורסל ולהצטרף לנבחרת בקבוצת הנשים או לפרוש. ״הייתי טובה אבל לא הסכמתי. לא רציתי שימשיכו לקרוא לי לסבית״, היא מסבירה את החלטתה שלא להמשיך עם הכדורסל. באותה עת היא רצתה שיכירו בזה שהיא אישה, שיתייחסו אליה ככזו, ושתרגיש כמו כולם. בכיתה ז׳ היא עברה לבית הספר הדמוקרטי בעינות ירדן שם הרגישה שהשתנו חייה. ״המורים אהבו אותי, וכולם היו חברים שלי. לא רציתי להיות דחויה שוב״. בבית הספר אף כי נלחמה עבור זכויות הקהילה הגאה, מעולם לא דיברה על עצמה כחלק מהקהילה הלהט"בית. ״מי שהתלבש בדרך שהוא רוצה והיה צבעוני תמיד היה הדחוי, השוליים״.

רגע מכונן בחייה שינה את פני הדברים. ״המורה לאמנות סיפרה לנו שהיה אירוע מאוד קשה- הרצח בברנוער תל אביב״. היא הייתה אז נערה בכיתה ח׳. ״זה היה ממש קשה, הבנתי שזה נוגע בי הרבה יותר מאחרים בכיתה״, נזכרת אלה. ״בכיתי מאוד. אמרתי לעצמי, ׳וואי איזה שקרנית. אני משקרת לעצמי׳. הבנתי שאני הייתי יכולה להיות במקום הזה ולהירצח״. בעקבות המקרה הקשה הבינה כי עליה להשלים עם רגשותיה ותחושותיה האמיתיות, וסיפרה על כך לחברותיה הקרובות. שנים לאחר מכן בכיתה י״א, החליטה לצאת מהארון בצורה פומבית. ״אחרי שיצאתי מהארון הייתי השגרירה של בית הספר, הלכתי לאיגי, הייתי טווס, נפתחתי לעולם, יכולתי לעצב את הזהות שלי״ :אני גם להט"בית, גם יהודיה, גם צפונית וגם נשואה לרעות. אני המון דברים״.