"חשבתי שאני הלסבית הדתייה היחידה בעולם"

זהורית שורק, בת 47, גדלה בירושלים ולמדה באולפנה. בשיחתנו היא מזכירה את השיר "לכל איש יש שם", ומסבירה: "כשלאדם יש שם, יש לו מקום ושייכות בעולם". בילדותה, לא ידעה לתת שם לרגשותיה והדחיקה אותם. היא תיארה את תחושותיה כ"חלון אזהרה" הקופץ במחשב, שאנו מתעלמים ממנו בדרך כלל. "שימי לב, את מתאהבת בחברות שלך, את אוהבת בנות", הלב אמר, אך זהורית התעלמה עד גיל 29, שכבר לא יכלה עוד.
היא מספרת על חיבוק עם חברתה מהאולפנה. עבורה, החיבוק לא היה רגיל. היא הרגישה תחושת חמימות בבטן ולחייה האדימו, ובעקבות הלחץ מהתחושה הדפה את חברתה. כששוחחו אודות תחושותיה, חברתה אמרה לה שמה שהיא מרגישה אסור ולא בסדר, שזה חטא. המחשבה שזה אסור, ליוותה אותה שנים רבות. גם הדמויות המחנכות באולפנה, ניסו "ליישר ולתקן" אותה לדבריה. נאמר לה להיות שקטה וצנועה וכי "זאת לא דרכינו".
לימים, כשזהורית הבינה שהיא לסבית ודתייה, הרגישה התנגשות בין ערכיה לזהותה. "חשבתי שאני הלסבית הדתייה היחידה בעולם ושאין עוד מישהי כמוני", היא מספרת. עבורה זו הייתה בדידות קשה. בשנים האחרונות, זהורית הקימה את הקהילה הדתית הגאה שם יש מקום ולגיטימציה לכלל זהויותיהם של אנשים כמוה. זהורית מאמינה באמרה "refuse to choose", לא לבחור מה אני ומסבירה: "אני יכולה להיות גם דתייה וגם לסבית, ולנהל אורח חיים משולב עם כלל זהויותיי". עד היום היא שומרת ספר תנ"ך שהתפרק ועליו הדביקה מדבקה של "ואהבת לרעך כמוך". השורשים, ההיסטוריה, המהות והדת שלה אותו מייצג התנ"ך והמדבקה של ואהבת לרעך כמוך מייצגים את סיפורה המיוחד. זו זהורית. כיום, היא מתגוררת עם לימור וילדיהן ומנהלת מחלקת הקהילה הגאה בעיריית רמת גן.