"אילולא הייתה לי מסגרת תומכת הייתי במקום אחר"

״אילולא הייתה לי מסגרת תומכת הייתי במקום אחר, הם עזרו לי להרגיש בנוח עם עצמי ועם כל התהליך. במיוחד לאחר מקרה שארע בבית ספר", מספר עידו שוורץ. "זה קרה באחד מהטיולים השנתיים. תלמיד משכבה מתחתיי שיצא מהארון הגיע עם משקפי שמש גדולים שכיסו סימנים כחולים. ראיתי את מה שהוא עבר מנקודת מבט שונה מכולם כי בתקופה הזאת עוד הייתי בארון. הרגשתי שאני חייב להבין עם עצמי איך אגיע למצב שבו לא אני הוא זה שירכיב משקפיים. שמתי את עצמי בנעליים שלו".



תהליך היציאה מהארון של עידו היה הדרגתי כך מספר. "בהתחלה החלטתי לצאת מהארון מול החברים. הרגשתי שיציאה מהארון אל מול החברים תהיה יותר קלה בשבילי מאשר מול המשפחה. אחרי שקיבלתי את ביטחון ממעגל החברים שלי, החלטתי לצאת מהארון בפני המשפחה – וזה היה הרבה יותר קשה. המחשבה על לאבד את הכוך המשפחתי שלי כאבה יותר מלאבד את מעגל החברים, אמנם זה גם כואב אבל פחות. כשיצאתי מהארון בפני ההורים הם קיבלו את זה באהבה גדולה אף כי אני יודע שלאבא שלי לקח זמן לעכל את זה ולדבר על זה. אמא שלי בחרה להתמודד תוך השיתוף ״כשאני יוצא מהארון אני מכניס את מי שיצאתי בפניו לארון״ משפט ששמעתי מזמן ואני מאוד מתחבר אליו. כשיצאתי מהארון בפני המשפחה הם 'נכנסו לארון' כי היו צריכים לעכל, לשתף ולהתמודד עם זה. אני את ההתמודדות שלי כבר עשיתי, אבל הייתי ער לסיטואציה כי יש אנשים שפשוט לא מוכנים לזה כמוני. המשפט הראשון שאמרו לי היה 'מה שהופך אותך למאושר עושה אתנו מאושרים', והמשפט השני היה 'תשמור על עצמך'. אני מאמין שהמשפט השני הגיע ממקום של חוסר ידע וסטיגמות".

"אני גדלתי בפריפריה בקיבוץ ובאותה תקופה לא הכרנו אנשים מהקהילה הלהט״בית. כיום זה אחרת, מאשר בתקופה בה אני הייתי ילד . אני רואה את הדברים היום בעיניים של מחנך ומורה בישראל, איך כיום יש ילדים גדלים במקומות שיותר מבינים ופתוחים להבין ולקבל את הקהילה ומה שהיא מסמלת".