"עבודת הבנייה בעבר הייתה עבודת פרך"

תנופת הבנייה בתחילת המדינה הובילה לשינוי מהפכני של התיישבות. ישובים חדשים קמו וישובים קיימים נערכו לקליטת עלייה. כזו היה צפת שבשנות ה-50' פתחה את שערי המעברה וקלטה בין היתר את הוריו של עמוס בוכניק שעלו מתוניס אתו ועם אחיו. עמוס שהיה רק בן 12 הופרד מהוריו ונשלח עם אחיו הגדול לקיבוץ באזור כרכור.
המדיניות כלפי העולים החדשים בקיבוץ הייתה נוקשה וקשוחה ונאסר עליהם לצאת מהקיבוץ, לא כל שכן נאסר עליהם לבקר את הוריהם. לאחר ימים ארוכים של ריחוק ממשפחתם, באחת השבתות כשהגעגועים להורים גברו, ברחו שני האחים מהקיבוץ ועשו את כל הדרך עד לצפת כדי לבקר אותם. כשהגיעו לצפת, גילו לחרדתם שמצב העולים החדשים שם היה קשה מאוד: רובם הגדול גר באוהלים, ובשל מחסור באוכל היה הרעב גדול. כעבור מספר ימים חזרו לקיבוץ אבל מנהלי הקיבוץ לא הסכימו לקבל אותם בחזרה מכיוון שהפרו את הכללים. וכך, עמוס ואחיו חזרו לצפת.
בשל המחסור הגדול נאלצו האחים לצאת לעבודה כדי לעזור לקיים את משפחתם. "בתקופת קום המדינה, היה קשה למצוא משרה פנויה", הוא נזכר, ואחרי חיפושים רבים הוא התקבל למפעל אשת"ם לייצור פרימוסים, שם הוא עבד כשנתיים. משם עבר לעבוד בקרן קיימת לישראל ושתל עצי יערות מסביב לעשרות יישובים בצפון הארץ, החל מקיבוץ עמיר, מירון ואפילו מסביב ליישובים צפוניים יותר. "העבודה הייתה קשה ומפרכת, אך מצד שני היא הקנתה לי ניסיון, ובזכותה התקדמתי ומצאתי מאוחר יותר עבודה בסולל בונה בתור קבלן משנה".
העבודה בסולל בונה לא הייתה פשוטה כלל. "היינו מעלים בלוקים עד לקומה רביעית בסולמות", מספר עמוס. "כל בלוק של מלט היה במשקל של 20 עד 40 ק"ג. לא היו אז מנופים. זו הייתה עבודת פרך. ממרחק של זמן אפשר להגיד שזו הייתה חוויה". הוא היה קבלן טפסנות בחברה, מה שאומר שהיה יכול לקחת על עצמו כל פרויקט שהיה פנוי. אחד מהם הוא הבניין שעומד מול קופת החולים מאוחדת. "בצפת של היום זה לא נראה כמו המבנה הכי גדול או מפואר, אבל בצפת של שנות ה-50' זה נחשב לאחד מהבניינים הגבוהים שנבנו".
עמוס קשר את חייו בצפון בזכות עבודת הכפיים. הוא נטע יערות, בנה מבנים ופיתח את האזור בתקופה שנחשבת לחלוצית בתולדות צפת. כשסיים את עבודתו בסולל בונה, פתח חנות מקומית למוצרי חשמל, ובנוסף הפך לצייר חובב. הוא עדיין מתגורר בעיר שבנה בשתי ידיו. "אני מרגיש מאוד מחובר לבניינים ולמבנים בעיר, ולצפת בכלל".