הרגשתי הרבה אהבה וציונות בבית

כשדליה פותחת את דלת ביתה ומחייכת בחמימות, מיד מרגישים בבית. קשה לנחש שמאחורי החזות האימהית והחיובית מסתתר פצע בן עשרות שנים שטרם הגליד. קשה לדמיין שלה עצמה לקח הרבה מאוד זמן להרגיש שכאן זה הבית.
דליה נולדה בפברואר 1944 בתטואן שהייתה עיר הבירה של מרוקו הספרדית, מדינת חסות ספרדית בצפונה של מרוקו. כשהייתה בת 11 עלתה ארצה המשפחה בת שבע הנפשות. ״כשבאנו לנמל התיזו עלינו די־די־טי. ריססו לנו את הראש בחומר. הגענו למעברת ׳מנסי׳ בעמק יזרעאל, כעשרים משפחות מטנג׳יר ותטואן, ושמו אותנו באוהלים. היה לנו קשה להסתגל והחלטנו לעשות הפגנה כמחאה על התנאים״. ההפגנה ככל הנראה עזרה, כי מעט אחר כך הועברו העולים לשיכונים.
המשפחה הוגרלה לשיכונים במגדל העמק, אבל דליה ואחותה בת השלוש אובחנו כחולות בגזזת ונלקחו לטיפול בחיפה. ״לקחו אותנו לרמב״ם, שם גזרו לנו את השיער ועשו לנו הקרנות בראש. כשחזרנו לבית של ההורים במגדל העמק התחילה לנו נשירת שיער חמורה״. הטיפול בגזזת היה מקובל בעולם באותם ימים, אבל בשביל הוריה של דליה, שרק הגיעו לארץ ולא ידעו את השפה ושאיש לא הסביר להם מה עושים לילדות שלהן – בשבילם הדבר היה לאכזבה. גם היום שבעים שנה אחרי, ההלם נותר כשהיה. ״בסוף השיער גדל, אבל הייתי ילדה קטנה עם קרחת. תמיד תהיה לי טראומה מזה״.
תחילה אביה עבד בשתילת עצים ושכרו היה תלושים לצרכנייה, ואמה עבדה בקטיף כותנה כדי לחסוך כסף לחיבור הבית לחשמל. בהמשך עבד האב ב״סולל בונה״, ועם המשכורות הראשונות שקיבל החלו החיים אט אט להשתפר. ״אני זוכרת את הידיים של אבא, היו לו שלפוחיות מהעבודה הקשה. אבל על אף הקושי ולמרות שאמי לא השלימה עם היחס שקיבלנו בהתחלה – הייתה הרבה אהבה בבית ולא התלוננו, כי היינו ציונים״.
דליה התחילה לעבוד בגיל 15 ועבדה מעל 60 שנה בטיפול בילדים, עד לפני פרוץ הקורונה עבדה עם ילדים בכפר ברוך. היא גידלה דורות של ילדים במגדל העמק, שזוכרים אותה עד היום.
את בעלה מסעוד ז״ל, שנפטר לפני 28 שנה, הכירה בשנת 1970. יחד הם גרו בחיפה במשך כשנתיים, אבל עד מהרה הבינה דליה שהמקום שבו היא מרגישה הכי הכי בבית – הוא מגדל העמק. לשניים יש שני ילדים ושישה נכדים, שלהם היא תמיד מספרת את סיפורי ילדותה, יוצאת איתם לשתות קפה, והכי היא אוהבת לבשל להם אוכל טעים וספרדי של סבתא: ״פסטלים ממולאים עם בשר, פרוסות בשר, קוסקוס״, היא מפרטת בעונג.
אני מבקשת מדליה לספר לי על החיים בתטואן וחיוך מתפשט על שפתיה. ״הרחובות בתטואן היו צרים וקטנים, אבל כשהייתי ילדה הכול נראָה גדול. גרנו בשכונה מעורבת, נוצרים יהודים וערבים מוסלמים, וכולם היו כמו משפחה״. דליה בחרה להצטלם עם חנוכייה שהכין סבה, שאותו אמנם לא הספיקה להכיר, אבל החנוכייה שיצר נשמרת במשפחה מזה 120 שנה. ״כשהיינו ילדים, לקחנו צמר גפן וגלגלנו אותו בין הידיים, שמנו עליו שמן, וככה הדלקנו את החנוכייה״. החנוכייה מסמלת מהו בית עבורה: מוצא, תרבות, תחושת שייכות, אבל עיקר העיקרים – בית הוא משפחה.