"החינוך לדו-קיום בעכו הוא חלק ממורשתי"

"הרצון ללמוד ולהתקדם בער בי וכל חיי מצאתי את עצמי באקדמיה", כך מספר לי גבי כרסנטי, דמות ומופת בתחום החינוך בעכו. הוא נולד בפס שבמרוקו ב-1943, הבכור מבין 8 אחים לאב שהחזיק בחנות גדולה לממכר צמר כבשים ועיזים, ואם שהקדישה את חייה לגידול המשפחה. "היינו משפחה דתית מאד ואהבת ישראל וירושלים בערה בהוריי, אשר החליטו לעלות ארצה בשנת 1954", הוא מספר. "המסע לישראל היה ארוך ומייסר. היו לי כבר שני אחים קטנים והפלגנו כולנו באונייה למרסיי שבצרפת, שם שהינו כ-6 חודשים במחנה מעבר של הסוכנות היהודית. גרנו במחנה אוהלים וצריפים.

לארץ הגענו בהפלגה קשה של מעל 8 ימים", הוא נזכר. כשהגיעו ארצה נשלחו למושב גן ישעיה שליד חדרה. "המושב היה אנטי-דתי מובהק דבר שזעזע את כולנו. לא הבנו איך בארץ הקודש יושבים יהודים שאינם שומרי מצוות", סיפר. משם עברה המשפחה לצריפי עולים בחצור הגלילית ובשנת 1959 גבי נשלח לפנימייה בבית הספר החקלאי בנהלל. "כשהתגייסתי לצבא נפתחה בפניי האפשרות להתקבל לאקדמיה. הנשיא נבון פעל לקידום עדות המזרח באקדמיה ואני נבחרתי לעתודה האקדמית ללימודי החקלאות ברחובות בשילוב מסלול הנדסה קרבית. בסיום התואר הראשון התחילה מלחמת ששת הימים וגויסתי לחטיבת ירושלים כקצין חי"ר", הוא מספר. גם במלחמת יום כיפור שירת כקמב"ץ בחמ"ל אלוף פיקוד הצפון במשך 6 חודשים רצופים ובכל מבצע משמעותי נשאב לשבועות ארוכים של מילואים.

את אשתו איטה הכיר במהלך לימודיו בערב ריקודי עם, ועם סיום לימודיהם חזרו למקום ילדותה – עכו, "משנת 1967 ואז היום אני עכואי גאה", סיפר בחיוך. בשנת 1970 התחיל את דרכו בעולם החינוך כשתקבל כמורה לביולוגיה וכימיה בתיכון עיוני בצפת ובהמשך בתיכון האזורי גליל מערבי בו לימד מעל 30 שנה כמורה לכימיה, מחנך, מרכז מגמת מדעים ולבסוף כסגן מנהל בית הספר. במקביל התחיל ללמוד בטכניון תואר שני בהנדסת מזון. "תמיד הייתי עסוק וכמעט לא בבית. איטה נשאה ברוב הנטל המשפחתי", מספר לי גדי בצער על שפספס את רוב ילדותם של ילדיו. "הייתי אבא שבודק שיעורים לילדיו, אבל לא שמשחק איתם כדורסל. לא היתה לי אפשרות אחרת - בער בי הרצון ללמוד ולהתקדם", הוא אומר. גם את הדוקטורט בהוראת המדעים סיים בטכניון אך תקופת המיתון של אמצע שנות ה-80' לא אפשרה לו להיקלט לסגל ההוראה. בשנת 1987 מונה למפקח אזורי שתחת אחריותו ישובים רבים כולל עכו. "החלוקה בין החינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי והדרוזי-ערבי שמתנהלים בעכו במקביל היא ייחודית לעיר. הייתי מחובר מאד לקהילה", הוא מספר. "החינוך לדו-קיום בעכו הוא חלק ממורשתי. הקמנו פרויקטים של מוסיקה, נגינה וחוגי מטיילים משותפים וכן לקידום לימוד השפה הערבית", אמר. בנוסף לתפקידו כמפקח מרחבי, בשעות הערב עבד כמרצה באורט בראודה בסגל הוראת המדעים והטכנולוגיה.

כיום לאחר יציאתו לפנסיה הוא ממשיך להיות פעיל כמתנדב בבתי המשפט, בעמותת 'פעמונים' ובשירות הייעוץ לאזרח ובמסגרות נוספות. איטה אשתו, והסיבה שבזכותה הגיע לעכו, נפטרה לפני שנים אחרות מסרטן, וחסרונה מורגש לו מאוד, "עכו מלאה בזיכרונות חיינו".