אביגיל שמעוני
בשבילי הזיכרונות
צילום: שמוליק גלפרד
"אם אני צריכה להסתכל אחורה הייתה לי ילדות נהדרת. רמת ישי פעם הייתה בית אחד גדול. לא היה מפתחות. יכולנו לדפוק על כל דלת. כולם ידעו על כולם. סודות היה צריך לשמור עמוק בלב. החיים התנהלו בחוץ, לא בבית", כך מספרת אביגיל שמעוני מוותיקות המקום. היא נולדה בשנת 1945 והגיעה עם משפחתה לרמת ישי.
"זו הייתה התקופה בלי חשמל ברחובות. בבוקר, בחופש היו יוצאים החוצה וכשהשמש שקעה חוזרים. בית הספר שלנו היה איפה שכיום המועצה. אנחנו הגדולים למדנו בבית ההסתדרות, שכיום יש שם אנדרטה", היא נזכרת בעודנו מטיילים ברחבי היישוב. "היה לנו מורה ידוע, ירחמיל שקד. הוא היה גם מחנך, גם אבא, גם פסיכולוג, הכל. בוקר אחר הלכנו לטייל ברגל, ליד בית הקברות שם יש תל גדול, כדי להשקיף על רמת ישי. היה שם קן גדול של דבורים. אחת הילדות זרקה את התיק על הקן וברחנו למעלה. עכשיו איך לוקחים את התיק? ירחמיל הלביש שמיכה גדולה על הראש ועלה למעלה. ואנחנו הקטנים יושבים מלמעלה ואמרנו בטח כך היה נראה משה רבנו כשירד מהר סיני".
שנות ילדותה של אביגיל היו בשיאה של תקופת הצנע. "לא היה לנו הרבה כסף, היינו דיי עניים אבל כל אחד גידל על יד הבית עז, פרה, תרנגולים. יום אחד הגיעו פקחים של הרשות שתופסים אנשים שסחרו במה שגידלו – כמו בשר וביצים, בשוק השחור. אמא שלי לקחה את התרנגולות וזרקה אותם לבוידעם. אני זוכרת שבכתה, שאם יקחו לה את שלוש התרנגולות - זה כל מה שיש לנו לאכול. לשכנה ממול היו תרנגולי הודו אז היא קראה לרב שוחט, והחביאה אותם. עכשיו היה סיפור, מה עושים עם תרנגולי ההודו וכל כך הרבה בשר? כל אחת מהשכנות התנדבה לקחת חתיכת בשר ולשים במקרר הקרח עד שהיא תשתמש בזה או שאמא שלה תיקח את זה לשוק השחור".
למרות תקופת הצנע, תמונות בשחור לבן ששמורות בקפידה מתארות ילדות מאושרת ברמת ישי. "בהפסקות היינו חופרים בתוך הסברס מחפשים כל מיני מציאות, קליעים, כלי נשק מפורקים. ואחר הצהריים היינו משחקים פה ליד מגדל המים, חבל, קלאס, מחניים, תיק-תק, ארבע תחנות. הכל מאולתר, שום דבר לא קנוי", אביגיל מסבירה ומציגה תמונה שלה על רקע מגדל המים. "מגדל המים הוביל את המים לרמת ישי אבל עבורנו זה היה משחק. היינו מטפסים עליו ולא פחדנו ליפול".
בשנת 1965 אביגיל נישאה ובעלה הצטרף לשירות במשטרה והתקדם לתפקיד מפקד תחנת קרית שמונה שהצריך מהם לעבור. אולם אביגיל נותרה נאמנה למקום ואמרה: "אני את רמת ישי לא עוזבת".
"רמת ישי פעם הייתה בית אחד גדול. לא היה מפתחות. יכולנו לדפוק על כל דלת. החיים התנהלו בחוץ, לא בבית"