פינחס מלכיאור

בשנת 1940 החל הכיבוש הגרמני בדנמרק, אך מסיבות שונות הסכימה הכובשת לאפשר לדנים להמשיך ולקיים את המשטר הדמוקרטי והשוויוני. כך נמשכו החיים הפנימיים בדנמרק כרגיל, אבל תחת פיקוח גרמני. פינחס מלכיאור, תושב רעננה יליד דנמרק, מספר בהתפעלות על מקרה שבו צמד פעילים נאצים נאסרו בגין ניסיון להבערת בית כנסת, ונידונו לשלוש שנות מאסר – וזאת ע"י בית משפט דני תחת כיבוש גרמני.
אביו של פינחס, בעוד שהוכשר כרב, בתקופה הנדונה לא תפקד כרב בקהילה. בשנת 1941 חיבר יחד עם הרב של הקהילה החרדית בקופנהגן ספר על פרשת השבוע. הם שלחו עותק למלך כריסטיאן העשירי שהגיב במכתב תודה לבבי בכתב ידו.
בקיץ 1943, אחרי שממשלת דנמרק סירבה להנהיג עונש מוות לאנשי המחתרת בגין פגיעה ברכוש גרמני, הנהיגו הגרמנים שלטון צבאי גרמני במדינה. כחלק מכך, תוכנן גירוש יהודי דנמרק למחנות ריכוז. אבל ההנהגה הגרמנית במקום שיחקה משחק כפול, כי הבינו שגירוש היהודים יעורר התקוממות עממית בדנמרק. על-כן השיגו הסכמה של שבדיה, אשר הייתה ניטראלית, לארח יהודים דניים שיצליחו להגיע אליה, ואף הדליפו את המידע על הגירוש למנהיגים דניים כדי שיזהירו את היהודים. לאחר מעצרו של הרב הראשי על ידי כוחות גרמניים, היה אבא של פינחס ממלא מקומו הלא-רשמי, ולכן היה ממקבלי האזהרה מהמנהיגים הדניים. למחרת בבוקר, ערב ראש השנה ויומיים לפני הגירוש, הוא הפסיק את התפילה בבית-הכנסת וביקש מכולם להזהיר כמה שיותר אנשים למצוא מקלט, כדי לא להיות בבית בליל הגירוש. בזכות אזהרה זו והפצתה של חברי הקהילה היהודית, תפסו הגרמנים באותו לילה רק 200 מתוך כ-7,500 היהודים. העם הדני פתח את בתיהם ואת לבבם ועזרו ליהודים להסתתר, ותוך ימים ארגנו את ההעברה של כמעט כל היהודים בספינות, בעיקר ספינות דייג, לשבדיה. בהליך הגירוש כולו הגרמנים תפסו 472 יהודים שנשלחו לטרזיינשטט, משם שבו 420.
פינחס, הוריו ושלושה מאחאיו שהו כשבוע בביתו של כומר אשר אביו הכיר, ואז הגיעו לשבדיה אחרי שיט דרמטי של 17 שעות, ואחרי שהדייג, שכנראה לא ידע לנווט בלילה, כמעט החזיר אותם לדנמרק ולגרמנים.
ההיסטוריונית פרופסור לני יחיל נתנה תת-כותרת לספרה על הצלת יהודי דנמרק: "דמוקרטיה שעמדה במבחן". בחירה זו ריגשה את פינחס והאירה את עיניו – יהודי דנמרק לא ניצלו כי היו יהודים, הם ניצלו כי היו אזרחים דנים, והדנים הפנימו שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, אלא מחייבת גם סולידריות בין האזרחים.
בשנת 1961 נשא פינחס את בתיה, גם היא ניצולה דנית, לאישה, ומיד אחרי חתונתם הם עלו לארץ. השניים קבעו את ביתם ברעננה בשנת 1964, והתגוררו תחילה ברחוב עציון שבצדו האחד היו בתים ובצד השני פרדס. לדבריו, "רעננה הייתה מקום נעים לגור בו מההתחלה ועד היום".
מיד כשהגיע לרעננה התקבל פינחס כמורה, ויותר מאוחר כסגן מנהל החטיבה העליונה, בבי"ס אמי"ת בכפר בתיה, ועבד שם 32 שנים. הוא לימד היסטוריה, אזרחות ותכנות מחשבים. בפרק המקצועי הבא בחייו, עבד פינחס במשך 15 שנה בפדרציה הציונית הדרום-אפריקאית שמשרדה ברעננה.
פינחס ובתיה גידלו ברעננה את ארבעת ילדיהם, והיום יש להם 16 נכדים ו-5 נינים. אחד מנכדיו אף זכה ללמוד בגאווה בבית הספר שסבו פעל בו. היום פינחס הוא גמלאי עסוק, מתנדב בבית איזי שפירא, עוסק בתרגום ובעריכה, השלים תואר שני (מדע והלכה) ומכין נערים לבר מצווה. "אנחנו נהנים מאוד מהשירותים שיש לעיר להציע, כמו למשל ממרכז הספורט והפנאי ברחוב ההגנה", מעיד פינחס. "במשך כל השנים הרגשנו מאוד טוב ברעננה. מעולם לא עלה על דעתנו לגור במקום אחר".
לצד האהבה לרעננה, פינחס שומר אמונים לשורשיו בדנמרק. הוא רואה בסולידריות שגילה העם הדני כלפי יהודיה תקווה והשראה, לפיה הוא חי את חייו, ואותה הוא מבקש להעביר לדורות הבאים בהרצאות שלו על הנושא. הוא היה פעמיים בשליחות בחו"ל: פעם כשליח עלייה באנגליה, ופעם בשליחות חינוכית בדנמרק.
ערך הסולידריות ממשיך ללוות אותו בחייו ברעננה, אשר מעניקה לו תחושת בית ושייכות. הבניין בו פינחס ובתיה מתגוררים, למשל, זכה באות של שכנות טובה מעיריית רעננה. "האנשים כאן חיים בשלום ובאחווה אחד עם השני" מסכם פינחס.