האישה הראשונה במועצת העיר

"בית קרל שלום", כך ענתה לי עדה קרל לשיחת הטלפון שלנו בקול חם ועוטף, ומיד אני נשאבת אל עולמה. היא נולדה בשנת 1924 בגרמניה, ובעודה מתקרבת לגיל מאה, נראה כי האנרגיות שלה בלתי נלאות. לארץ עלתה בשנת 1933, הישר לפתח תקוה. ביום הראשון בו צעדה לכיתה ג' בבית חינוך "נצח בנות" של תנועת המזרחי, הוענק לה שמה העיברי 'עדה', אותו אימצה באהבה במקום שמה 'הילזנרט'. בית הספר הפך לביתה השני, תחילה כמורה ולימים כמנהלת, וממנו פרשה לפנסיה אחרי 50 שנות הוראה וניהול. היא מדברת בעיניים נוצצות על חשיבות החינוך בנוסף ל"דעת" , מספרת על הערכים שטיפחה בקרב הילדות, ובחידושים שהנהיגה, אחד מהם הוא מיסוד תפילות ראש חודש. את התפילות חיברה לניגונים מבית אביה והם הפכו לחלק משגרת בית הספר והתנגנו גם ממחוצה לו.
את חייה קשרה בעיר פתח תקוה, עליה מספרת כי "פתח תקוה זו אני ואני זו פתח תקוה", ומוסיפה "כמעט עם כל אחד בעיר יש לי קשר ישיר או עקיף". עדה נושמת 'העצמה נשית' עוד בטרם המושג הוגדר ולזכותה ציוני דרך כמו היותה האישה הראשונה במועצת העיר. "קידום המטרות עבור נשים במדינה המתחדשת צריכות להיעשות ע"י נשים", היא מסבירה, וכך בשנות החמישים ייסדה את סניף 'אמונה' בפתח תקוה – כחלק מתנועת האישה הדתית לאומית, שכיום הוא השני בגודלו בארץ. בהומור האופייני לה היא מספרת על הדרך בה סללה את הקמת מעונות היום של 'אמונה' כאשר בשיחה עם ראש העיר היא לא "ביקשה אלא דרשה", וכך הקימה בחמש שנים 13 מעונות יום.
מביתה המשכנו ללכת לבית 'אמונה', שם ערכנו את הצילומים. ללא תכנון מראש פגשנו שם נשים המנהלות את סניפי אמונה ברחבי הארץ. החום בו התקבלה שם מספר את סיפורה יותר מכל וכך היא מצאה עצמה מצטרפת למעגל ומרצה את משנתה. אישה קטנה עם אמונה ועשייה גדולה שלא נחה לרגע . "יש מה לעשות אם את רק רוצה! וצריך לעשות, זה תלוי בנו", היא מסכמת את תורת חייה.
עדה היא אישה שרואה אנשים, ערכים הם נר לרגליה וחזונה מתורגם לעשיה. בצנעה היא מספרת על המסעדה שהקימה ופעלה עד לפני הקורונה, בה אפשרה לכל מי שזקוק להגיע ולאכול . לדבריה היא אינה בהכרח יכולה לדאוג להאכיל את כולם אבל "יכולה לדאוג שיהיה להם עם מי לאכול". כיום יש לה בת, שלושה נכדים ושבעה נינים, שממשיכים את מורשתה פועלים לאורה.