בין קולות המלחמה לצלילי המוסיקה

אף פעם לא ראיתי הרמוניה מוזרה ומקסימה כזאת, בין צלילים רכים של מוזיקה קלאסית על פסנתר, לבין קולות של ירי ומלחמה. בסלון של יוספה פיש מרקוס חיים כל הניגודים. היא חצתה את גיל תשעים, אבל יכולה לעורר קנאה בצעירים רבים, בזכות אומץ הלב שלה, באנרגיה ובפעילות הבלתי פוסקת למען הכלל.
יוספה נולדה בפתח תקוה בשנת 1929. אביה, דוד מרקוס ז"ל, גם הוא יליד פתח תקוה הכיר בוינה, את אמה, פרופסור בלה וייזר-מרקוס, אחת היהודיות היחידות דאז שזכתה לתואר פרופסור. מאיר דיזנגוף, שלימים הפך לראש עיריית תל אביב, היה חברם הטוב ומי שדחק בזוג לעלות לארץ. בוינה היו החיים יפים מאוד, אבל "אמא שלי הייתה אידיאליסטית", אומרת יוספה. כשעלתה פרופ' וייזר מרקוס לארץ היא פתחה קונסרבטוריון בתל אביב ובפתח תקוה.
יוספה ניגנה בפסנתר מגיל צעיר והתגלתה כפסנתרנית מוכשרת. לאקדמיה למוזיקה התקבלה בגיל 12, חמש שנים לפני הגיל המקובל. בגיל 17 זכתה להוקרה כמצטיינת האקדמיה למוזיקה ובפרס להצטרף לסבב הופעות עם הפילהרמונית באירופה לשם הייתה אמורה לצאת עם אמה. אבל אז פרצה בפתח תקוה אפידמיה של שפעת העופות ואמה חלתה. בת 42 הייתה במותה. סיבוב ההופעות הועבר לפסנתרן אחר בעוד היא ישבה שבעה על אמה, למרות ניסיונות השכנוע של פרופסור קסטנברג.
השנה הייתה 1948, שלהי מלחמת השחרור, ויוספה שהייתה לקראת סיום השמינית, התגייסה והפכה למפקדת. היא הוצבה באנטיפטרוס. במהלך המלחמה היה הנשק בצד היהודי דליל: היו להם שלוש דוידקות שהועברו ממקום למקום כדי לייצר כושר הרתעה. "התקשרתי לאריק שרון, שהיה בדרום, כדי שיביא לנו טנק. אבל לא היו טנקים מיותרים. אמרתי לו: אריק, בלי נשק נוסף פתח תקוה תיפול!". יוספה הייתה אחראית להסיע את הדוידקה מעמדה לעמדה, ובאחת הפעמים נכנסה בטעות לעמדה ערבית קרובה. "כששמעתי אותם קוראים 'מן הדא?' מי שם? עשיתי מהר רוורס. בנסיעה חוררו לי את הג'יפ בקליעים. אנשים לא האמינו שיצאתי משם בלי פגע. עשיתי הכול כדי לשמור על הדוידקה שלנו".
מלחמת השיחרור גבתה מיוספה מחיר כבד, כשאיבדה חבר ילדות, אפרים פוקס ז"ל. "כבר מגיל 13 כולם ידעו שאנחנו זוג. תכננו שאחרי המלחמה נתחתן. במשך 7 שנים לא ניגנתי", אמרה בעצב, "עד שדוד שלי ביקש ממני לנגן בשבילו שוב את הבלדה של שופיין". מאז לא עזבה יותר את המוזיקה. "היה לי את הפסנתר וככה מעולם לא הייתי לבד", היא אומרת. גם הנחישות והאומץ המשיכו להתוות את דרכה, והיא הקימה את המשמר האזרחי בפתח תקוה, בו שירתה 35 שנים. יוספה הייתה ועדיין נשיאת ארגון בני ברית פתח תקוה, ושימשה כצירה בשלוש ועדות בינלאומיות בארה"ב ובארץ. המאזינים נבהלו מהאומץ של יוספה להאשים בנאומיה את ארה"ב באי בלימת הניאו-נאציזם, אבל יוספה קיבלה גיבוי לא צפוי: ביל קלינטון שאמר: "את צודקת בהחלט", והתחייב שתהלוכות רחוב הכוללות את צלב הקרס לא ייראו עוד ברחובות שיקגו.
יוספה הקדישה את שתי האמנויות העיקריות שלה לטובת הכלל: עם המוזיקה היא מעודדת חולי סרטן, חיילים הלומי קרב ועוד, ומקדישה את הכנסות הקונצרטים למען בתי חולים. עם יכולת הלחימה שלה היא מגנה ושומרת על פתח תקוה. אי אפשר לתמצת את העשייה הזאת לכמה שורות, שהרי זה כמו להסתפק בטיפה מהים. אין מספיק גביעים בשביל מי שנתן לארץ את דמו ונפשו. כדי להבין את זה צריך לחיות תשעים שנה.