"הקהילה עזרה לנו להבין את החיים בארץ"

אחר הצהריים קיצי ומולי בנייני בלוק בפרדס חנה, מנסה להבין מאיפה להיכנס ולאיזו דירה. ישי פותחת את הדלת בחיוך מאיר ושמלה לבנה מאירה לא פחות. רק ממבטה המישיר אלי – אני כבר בכפר, מתחילה איתה מסע.
ישי גדלה בכפר בו הדליים מובאים מבארות, מבוגרים נושאים שקים גדולים וילדים קטנים עם שקים מותאמים לראשיהם – שם כולם חולקים בנטל. אין חנויות וכל בית מייצר לעצמו את המזווה מחי ועד צומח. זה היה העולם באתיופיה, שבעים שנה אחורה. כל דבר לווה בכפר בטקס, מרחיצה משותפת בנהר ועד הכנת הקפה, מהכנת הממתק המיוחד ועד חלוקת המשימות. כל הציוריות הזו עוד תשפוך אור על הקשיים בעלייה ובהבנה של החיים בארץ המובטחת.
"התחתנתי בגיל 7.5 ובעלי היה בן 11", ישי זורקת לי נתון. "כמו שאת לא מבינה גם אני לא הבנתי. היה חשש מחטיפת בנות, לכן על אב המשפחה הוטלה האחריות למצוא שידוך כמה שיותר מהר. כשהייתי בת 16 גויס בעלי הראשון לצבא, ומאז לא ראיתי אותו יותר. נפלתי לעצבות גדולה ומיד חותנתי בשנית לבעלי הנוכחי אסרס". ישי מחייכת לבעלה חיוך מבויש והוא מחזיר לה את אותו החיוך בעיניים בורקות. יחד הביאו לעולם 13 בנים ובנות. לפני שנתיים נפטר גשאו אלמי, אחד מבניהם.
בשנת 1990 הגיע הרגע המיוחל בו התקבל אישור העלייה לישראל. עלייה זו איחדה את המשפחה הגרעינית עם ארץ הקודש, ובאותה נשימה הפרידה את המשפחה המורחבת, שבחלקה נותרה מאחור. "אחרי ארבע שנות המתנה באדיס אבבה, ב־1994 יצאנו לדרך לישראל", היא מספרת, "כשירדנו מהמטוס ההתרגשות הייתה גדולה ונישקנו את האדמה". משם ישי הגיעה לאתר קרוואנים בפאתי טירת הכרמל עם ריהוט בסיסי נהדר, רק בלי יכולת להבין למה הוא משמש. "הקהילה עזרה ולימדו אותנו מההתחלה מה עושים, משימוש בשירותים ועד הפעלת גז, מטיפולים בקופת חולים ועד תשלום באוטובוס". אני מביטה בה ומנסה להבין איך אדם באמצע חייו מאמץ לו מדינה חדשה, שפה ותרבות, ונשאר בזקיפות קומה שכזו.
"לפרדס חנה הגענו ב־1996, מתי שביבי עלה לשלטון", ישי מציינת ובתה צוחקת ומסבירה, "את כל הדברים היא זוכרת לפי ביבי, ואפילו כתבה לו אינספור מכתבים", והבית נמלא שוב בצחוק. תהליך הקליטה בחברה לא היה פשוט, אך הקשר עם בני משפחתה היה לה כמשענת. "לפני כמה חודשים נפטר אחי", מספרת בקול שנחלש לרגע, ואני רואה את הדמעה השקופה עמוסת הגעגועים הצונחת על לחיה. "תמיד דיברתי איתו על מה שמציק ומה שעצוב. מאז הוא חסר לי כל כך", היא אומרת.
אני מתבוננת בזוג הנפלא ובבתם הקשובה הישובה ליד, ולא יודעת מה גדול יותר בבית הזה – הענווה האמיתית או האישיות והחוזקה. ואולי זה תמהיל מיוחד שכזה ששמור רק לכאלו כמו ישי, שעברו ועוברים וזוכרים ולא מפסיקים להודות ולחייך.