פעם סקייה, היום אור יהודה

עץ השורשים של משפחת חביב-יצחק נטוע היטב באור יהודה, והענפים ממשיכים להסתעף גם לדור החמישי. ״הגענו לאור יהודה ב־52׳ ישר לאוהלים,״ מספרת שמחה חביב. ״בחורף הקשה האוהל עף וכשבאו לקחת אותנו, הילדים, לקיבוצים, אימי לא הסכימה שניפרד. כך נשארנו יחד. אני ויעקב עבדנו יחד במפעל לנעליים וכך הכרנו״.

גם יעקב לא שוכח את הימים ההם, ואת הדרך הארוכה שעשתה העיר מאז ועד היום: ״אור יהודה נקראה בזמנו סקייה א וסקייה ב, אלה היו המעברות. בתנאי המעברות האלה בנינו את החיים. זה תענוג לראות את שנעשה פה במשך השנים, את כל השיפורים – הכבישים, התאורה והגנים. אני פשוט גאה להיות באור יהודה. אנחנו לא מחליפים אותה״.

רחל יצחק הגיעה מעיראק עם אימה ואחיה ב־51׳. היא זוכרת את הגעתם לאור יהודה: ״היה כאן תוהו ובוהו, ישבנו על המזוודה יום שלם מבוקר עד ערב, עד שהשיגו לנו אוהל. באוהל חיינו יחד שתי משפחות״. כשהייתה בת 16 נכנסה רחל לעבוד במפעל עלית ברמת גן, התחתנה והביאה ילדים והתמידה בעבודתה עד שיצאה לפנסיה.

במשפחה עוברים מדור לדור חפצים שמסמלים מסורת רבת שנים: בגד מסורתי שמלבישים לתינוק בברית המילה נקרא בערבית ״זבון מילה״, כלומר ״חלוק מילה״. בעבר הורי הכלה נהגו לתת לחתן נדוניה, תרומתם לחיי הנישואין של הזוג הצעיר. ה״זבון״ הוא חלק מהנדוניה. מסורת נוספת היא תכשיטים שעוברים מדור לדור, שנקראים ״עפסה״. השמירה על המסורת מאחדת בין הדורות ומקשטת בחגיגיות את החיבור לשורשים.