הסוסים של ראול ואלגרה

כשנכנסתי לַ"בית עם הסוסים" בפינת רחוב דוד אלעזר, במקום שפעם היה כפר עאנה, הרגשתי שנכנסתי לבית מיוחד, עם אנשים שהם מלח הארץ. סיפורה של המשפחה מתחיל עם ראול בר מימון, שעלה לבדו לארץ מתורכיה במסגרת עליית הנוער בשנות ה־40׳, גר ועבד בקיבוצים שונים עד גיוסו לצבא. בשנת 48׳ אימו ואחותו עלו לארץ והשתקעו ביפו בדירה קטנטנה. כשראה ראול שעולים מבולגריה, יוון ותורכיה החלו ליישב את כפר עאנה, החליט לאחד את המשפחה ולהקים את ביתם שם. מספר שנים לאחר מכן אחותו התחתנה, וכך הכיר את אלגרה, אחות של גיסו, ילידת יוון. הזוג התחתן בשנת 1955, ובמהלך השנים הביאו לעולם 5 ילדים: משה, אברהם, מאיר, רחל וצילה.

ראול הפך לאיש אדמה, חקלאי שטיפח את משקו הקטן שכלל חוות סוסים, תרנגולות, ורפת עם כ־30 פרות. הרפת שימשה עם הזמן כמעין מקלט עבור נערים שנשרו מהלימודים, והגיעו לעבוד עם ראול. השכנים היו מגיעים לרכוש חלב טרי, ומי שידו לא הייתה משגת נענה: "לא נורא, הנה קח חלב". יתרת החלב הייתה מובלת בכדי אלומיניום על גבי עגלה רתומה לסוסה למחלבה של תנובה ביהוד. בנוסף לאהבתו לעבודות המשק, השתתף ראול בכל מלחמות ישראל, ואף התנדב 12 שנה נוספות לשרת במילואים לאחר גיל השחרור המקובל. אלגרה ניהלה ביד רמה את המשפחה. בימים שראול שירת במילואים היא גם טיפלה במשק, וחלבה יחד עם הילדים את הפרות. לפי סיפור שעובר במשפחה, באחת הפעמים שראול יצא למילואים חמוש בפרימוס ובסירים לבישול לחיילים בשטח, עומס העבודה במשק היה גדול מאוד, ולכן, חמושה ב־4 ילדים קטנים, נסעה אלגרה לקצין העיר ודרשה להחזיר את בעלה הביתה. ואכן, דרישתה נענתה וראול שוחרר מיידית מהמילואים.

הסוסים תמיד היו חלק בלתי נפרד ממשפחת בר מימון. משה ואברהם מספרים שבילדותם התחפשו בפורים לקאובויים והגיעו לגן עם אביהם ראול, רכובים על גבי סוס. גם היום ממשיכים האחים לרכוב, והדביקו באהבתם גם את הנכדים. ראול נפטר בשנת 2020, בגיל 91, והשאיר אחריו משפחה גדולה, ערכית ומגובשת.