הבית שמול עץ התאנה

היינו ילדי מעברות וחיינו באוהלים, ואלה היו החיים הכי יפים שאפשר לדמיין״ מספר אלי ארביב בגעגועים לילדותו, ואגב כך חושף סוד שמשותף לכל אותם הילדים של התקופה ההיא: סוד חיי הפשטות. ״נהנינו בצורה הכי יפה, היינו חברים שאוהבים אחד את האחר ולא היו לנו דאגות, רק לחיות ולשחק. חבריי מכיתה א – אלה שגדלו איתי באותו בית ספר, וחיו איתי במעברה אוהל ליד אוהל – עד היום אנחנו קרובים. האהבה שלי זה לארגן טיולים לכל החבר׳ה ולעודד אנשים לצאת, לבלות וליהנות״. המשפחה מחוברת למקום בקשר שורשי עמוק. סבא וסבתא של אלי הגיעו לאור יהודה מטריפולי בשנת 1950, למעברת סקייה א. הוריו, ג׳וליה ויצחק ארביב, הכירו, נישאו וגידלו עשרה ילדים בעיר. אלי ומונטינה הכירו בשנת 1968, נישאו וגידלו ארבעה ילדים באור יהודה. היום הם נהנים גם מהנכדים ומהנינים שגרים קרוב. ״זה קשר שאי אפשר לוותר עליו. המפגשים מלאים באוכל, הווי, שמחה, הומור וצחוק״, הוא מתאר. ״אחרי מספר מעברים בתוך העיר, חזרנו לגור בשכונה שבה גדלתי, שהייתה אז מעברה. הבית שלי משקיף למקום שבו עמד האוהל שלנו, ומולו ניצב עץ תאנים שאני זוכר מילדותי, סביבו היינו נפגשים לשחק״. מול אותו עץ תאנה, אחד משבעת המינים של הארץ, מארח אלי בביתו את המשפחה שנטע באור יהודה, והבית קורן משמחה, מחום, ומהסיפורים על ימי הראשית של העיר.