ארבע אימהות

ז׳נט בן מרדכי עלתה ארצה ב־1974 מסמרקנד, עם אחותה מרגלית, אימן ריבה וסבתן סוניה. ״לפני המעבר לסמרקנד חיינו בקהילה יהודית בדושנבה, טג׳יקיסטן״, היא מספרת. ״חיינו חיים פשוטים, גרנו בבית קרקע, השירותים והמטבח מוקמו בחצר. בחורף המושלג אימי נהגה להלביש אותנו טוב־טוב, וסחבה אותנו במזחלת לגן. בקיץ היינו משחקות עם כל הילדים בחוץ״. לאור יהודה הגיעו בשנת 1975, בעקבות שכנה מדושנבה שעלתה גם היא עם משפחתה והתמקמה בעיר. כך המשיכו את יחסי השכנות הקרובים.

״סבתי, סוניה, נולדה בשנת 1916 בסמרקנד, אז רוסיה. סבי, מרדכי, גויס לצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה, נהרג בקרבות ומקום קבורתו לא נודע. סבתא מעולם לא התחתנה בשנית. עד סוף ימיה האמינה שיחזור וחיכתה לשובו״. בתקופת שלטונו של ברז׳נייב בברית המועצות, האנטישמיות הורגשה ביתר שאת בקהילה. ״במשך תקופה מסוימת אסור היה עלינו לומר שאנחנו יהודים, סבלנו מרדיפות וממעשים אלימים״, מספרת ז׳נט. עקב כך, העלייה לארץ נעשתה בחשאי. ארבעת הבנות עברו מסע לישראל ברכבות ליעדים שונים עד אשר הגיעו לוינה, ומשם טסו לפולין. התחנה הבאה הייתה ישראל.

״אמא בנתה את החיים החדשים שלנו כאן בעשר אצבעותיה. הנחיתה בארץ לא הייתה רכה: אחרי שלושה לילות בשדה התעופה פונינו לירושלים. זה היה ינואר 74׳, שלג כבד ירד. הגענו לשכונה קטנה בין הרים וסלעים, ללא נפש חיה ברחובות, והיינו צריכות למצוא דרכים להתמצא במקום הזר החדש, ללא שפה. שכנה פרסיה שידעה מעט את השפה הבוכרית סיפקה לנו מידע ומצרכים חשובים כמו כירת נפט לחימום הבית״. ב־75׳ הגיעו לבסוף לאור יהודה וריבה, שהייתה מיילדת בדושנבה, החלה לעבוד במחלקת יולדות בתל השומר. בזמן הזה שהו ז׳נט ואחותה בפנימייה. ״במשך חמש שנים אימא עבדה מצאת החמה עד צאת הנשמה, עד שהצליחה לבסוף לקנות בית. רק לאחר שריהטה את הבית וראתה שהוא מוכן למגורים, הוציאה אותנו מהפנימייה, והתאחדנו. כך התחלנו ללמוד בעיר ולאט לאט להשתלב בה. אני למדתי סיעוד, השקעתי והתפתחתי בתחום זה, והיום אני אחות בשיבא תל השומר. את שלושת ילדיי גידלתי באור יהודה, וכך גם אחותי את שלושת ילדיה. אני מאוד אוהבת את אור יהודה. אני רואה משנה לשנה את ההתפתחות שהיא עוברת, וזו גאווה בשבילי״, מסכמת ז׳נט. ארבע נשים חזקות עומדות במרכז סיפורה: ארבע אימהות, שכוח החיים והתקומה שלהן טמון באחדותן, ובאהבתן.