מובילה מפגשי קבוצת סריגה

לוטי שמילוביץ היא אישה של ידיים חכמות ולב רחב. כזו שיודעת להחזיק חוט, אבל לא פחות להחזיק אנשים. ב'הבית בדפנה' היא מובילה את מפגשי קבוצת הסריגה, אך בפועל יצרה מרחב של חיבור, הקשבה ותמיכה, כזה שמרגיש כמו בית.

לוטי נולדה בשנת 1940 ביאסי שברומניה, ועלתה לישראל באוקטובר 1964. תחילה התגוררה בטירת כרמל ולאחר נישואיה עברה לנווה שאנן בחיפה. את דרכה המקצועית עשתה כאחות אונקולוגית במחלקת נשים בבית החולים רמב”ם. מקצוע של טיפול, רגישות ונוכחות, כזה שלא עוזבים באמת אף פעם.

בשנת 2005 יצאה לגמלאות, וב־2012 הגיעה לעומר, בעקבות בנה רופא קרדיולוג המתגורר ביישוב. “באתי להיות לידו וליד שלושת נכדיי”, היא אומרת. המשפחה היא עבורה מרכז החיים “החלק המשפחתי בשבילי קדוש. הנכדים הם כל עולמי”.
אל 'הבית בדפנה' הגיעה לפני כחמש שנים ומצאה בו בית נוסף. “אני אלמנה כבר 28 שנים” היא משתפת, “והקשרים שנוצרים כאן זה בית חם. הרצאה, סרט, טיול, אנשים שאומרים שלום. "אתה לא לבד". הרעיון בלהקים קבוצת סריגה נולד כמעט במקרה. בטיולים ובהרצאות תמיד ראו אותה עם הצמר בידיים. הציעו לה לנסות ליצור סביב זה קבוצה והיא קיבלה את ההצעה בזרועות פתוחות. "פתאום אני יכולה לעזור, להדריך, להיות עם אנשים בדיוק כמו שהייתי כל חיי כאחות”, היא משתפת. הקבוצה הפכה מהר מאוד למשהו עמוק יותר מחוג. נשים מגיעות עם רעיונות, לוטי מדריכה וכולן יושבות יחד. לפעמים גם נפתחים סיפורים. “יש אנשים במצוקה” היא אומרת, “וברגע שמדברים חופשי, מבינים שזה מקום בטוח. קבוצה שסומכת אחת על השנייה”. עבורה, זו שליחות טבעית “אני אוהבת לתת תקווה, אופטימיות ומבט חיובי על החיים”.

הסריגה מלווה את לוטי כמעט כל חייה. “ידעתי לסרוג עוד לפני שידעתי לקרוא” היא מחייכת. “כמעט 80 שנה שאני סורגת” בעיניה, זו לא רק מלאכה, זו אמנות וגם סוג של גאונות, עבודה דרך מגע, תחושה וזיכרון. “אני יכולה לסרוג בלי להסתכל, להרגיש הכול באצבעות ובמקביל לקרוא. זה מחזיק את הראש ואת הלב”. גם בבית הסריגה ממשיכה. לנכדים היא סורגת מאז שהיו קטנים והיום הם כבר מגיעים עם השראות מפינטרסט ויודעים בדיוק מה להזמין. בין חוט למסרגה, בין שיחה לצחוק, לוטי טווה לא רק צעיפים ושמיכות אלא קשרים אנושיים. כאלה שמחממים את הלב באמת.