סיפורו של סוכן מוסד

"חיי עוצבו על ידי הדרך בה בחרתי ובזכות הדרכים שבחרו בי", כך מספר לי שבתי שביט, ראש המוסד האחרון שזהותו לא נחשפה בפומבי בתקופת שירותו, ולכן לא היה מוכר לעיני הציבור. "זכיתי לעבוד בכפיפות לשלושה ראשי ממשלה ובהם יצחק רבין, שמעון פרס ויצחק שמיר, שהיה בעצמו מרגל ואיש מוסד בעברו", סיפר. שביט עזב את נשר בגיל 18 אך לדבריו הוא "נשרי" בהוויתו. נקודה. הוריו הגיעו לנשר מאוקריאנה, בזכות משרת חינוך שקיבל שם אביו עת הוקמה נשר כמקום מגורים לעובדי מפעל המלט "נשר". בשנת 1939 שבתי נולד בחיפה. "אמי הובלה לחדר הלידה במשאית משוריינת, כהגנה מפני הירי ותקיפות הערבים מכפר בלד א-שייח והכפר יזור על אנשי הישוב היהודי שנעו בדרכים. אני זוכר בילדותי את הרפתקאות השחייה והדייג בנחל הקישון, המשחקים על מורדות הר הכרמל והזהירות בה נקטנו מפני התנכלויות באזור", הוא נזכר. למידת השפה הערבית שזורה במסלול חייו. בבית הספר העממי פגש מורה למלאכה שהגיע מעירק וממנו למד את השפה הערבית בפועל. הנטייה ההומאנית שלו הובילה אותו להצטרף למגמת המזרחנות בבית הספר הריאלי שבחיפה, בה למד במחזור הראשון. "אנחנו חיים במרחב ערבי ונגזר עלינו לחיות עימם. האמנתי שידיעת התרבות, ההיסטוריה והשפה יהיו "אינסטרומנטליים" בהמשך הדרך", הסביר לי. כשסיים את התיכון אביו נפטר, וכדי לא להשאיר את אמו לבד, בחר לא לצאת כמתוכנן להקים את כפר עזה עם הגרעין מהנוער העובד והלומד, אלא לנסוע לבקו"ם. בשל ידיעת השפה הערבית נשלח לשירות בממשל הצבאי בבאר-שבע. "לא מצאתי את מקומי שם. חבר מהטירונות המליץ עלי לאברהם ארנן – מייסד סיירת מטכ"ל, ומצאתי את עצמי כאחד מתוך 15 הלוחמים". בתום שירותו הצבאי למד תואר בשפה הערבית וההיסטוריה של המזה"ת בירושלים, ושם הכיר את יעל, אשתו, לה הוא נשוי מזה 58 שנים. בשנת 1964, לאחר סיום לימודיו גויס שבתי למוסד. בתום שנתיים נשלח לשליחות ראשונה באיראן, שם נולדה בתו הבכורה. "גרנו עם קהילות אירופאיות שהקימו את תשתיות הנפט במפרץ, אך לא היו לנו חיי חברה. נאלצנו לעזוב כשגילינו שהגנן ממלמל מילים בעברית, שלמד מבתנו שהייתה רק תינוקת בת שנה וחצי. המשכנו לאירופה שם נולדו שני ילדינו הנוספים. לצערי בשל עיסוקי אין לי זיכרונות מילדותם. תמיד נהגתי לחזור מנסיעותיי עם מתנות לילדים כפיצוי על הניתוק הממושך". לאחר 7 שנים מרתקות הסתיימה השליחות והמשפחה חזרה לישראל ושם שבתי עלה בסולם הדרגות עד לבחירתו כראש המוסד. הוא מספר כי רצח רבין היה עבורו אירוע מטלטל. "עם קבלת הדיווח על הרצח הייתי בין הראשונים שהגיע לאיכילוב. בניגוד לכל הבכירים שהגיעו לקומת חדר הניתוח ועטפו את לאה והילדים, אני הייתי אנונימי. באותו זמן החלטתי לפרוש מהשירות, אך לבקשת שמעון פרס, שכיהן כממלא מקומו של יצחק רבין ז"ל, המשכתי עוד תקופה. כראש המוסד זכיתי לעבוד בכפיפות לשלושה ראשי ממשלה". "חלמת להגיע לגדולות?" אני שואל, והוא משיב: "לא חלמתי על תפקיד מסוים. האופקים שלי נגמרו בחיפה". היום במבט לאחור מזהה שביט את הצמתים שיכלו להוביל אותו להיות מזכיר קיבוץ כפר עזה או מרצה באקדמיה, אך בסוף ניתבו אותו להרפתקאות בהן שמר על ביטחון המדינה.