נולדתי במרוקו ועליתי לישראל עם משפחתי כשהייתי בת חצי שנה. אבי היה ציוני נלהב, שסייע גם לאחרים לעלות לארץ. גדלתי בחצור הגלילית ובהמשך בטבריה. בשנת 1975 הגעתי למטולה לאחר נישואיי. כאן הקמתי את ביתי, גידלתי שישה ילדים, חמישה מהם קצינים בצה"ל, והקדשתי שנים רבות לעשייה ציבורית וקהילתית.

השבעה באוקטובר תפס אותי בבית. זה היה אמור להיות יום חג משפחתי, יום הולדתו של בני, סגן־אלוף בצה"ל. תכננו להיפגש כולנו בכרם, אבל תוך שעות הכול התבטל. בני נקרא מיד לצבא, והמציאות השתנתה בבת אחת. ילדיי ביקשו ממני לעזוב את הבית, אבל הרגשתי שיש לי אחריות. רק למחרת יצאנו לחנתון ולכרמיאל, אל בני משפחה, ושם כבר התחלתי לשמוע שאין מענה מסודר לוותיקי מטולה שפונו מבתיהם.

התקשרתי לבתי, שכיהנה כמנכ"לית המועצה, ואמרתי לה שאני חייבת להיות עם האנשים שלי. תוך זמן קצר גייסנו את ותיקי מטולה וריכזנו אותם במלון "סופיה" בטבריה. כשלושים ותיקים הגיעו לשם, ואני המשכתי לעשות עבורם את מה שעשיתי במשך שנים, לדאוג להם, להיות איתם ולנסות להעניק להם תחושת בית גם כשהבית רחוק.

באותם ימים קיבלתי גם את הבשורה שביתי במטולה נפגע משלושה טילי נ"ט. זו הייתה מכה קשה מאוד. אבל דווקא מתוך הכאב הבנתי שאני חייבת להמשיך. המשבר היה גדול, והאנשים סביבי היו זקוקים לחיזוק ולעוגן.

בהתחלה כולנו חשבנו שהפינוי יימשך ימים או שבועות ספורים. אף אחד לא העלה בדעתו שנישאר מחוץ לבית שנה וחצי. ככל שהזמן עבר, הגעגועים, הדאגות והחששות לעתיד הלכו והעמיקו. לכן השתדלתי למלא את הימים בפעילות – הרצאות, מפגשים, סדנאות ותוכניות מגוונות. הבאנו הרצאות על חוסן נפשי, קיימנו סדנאות כתיבה שאפשרו לאנשים לפרוק את הכאב, ודאגנו גם לצרכים המעשיים ביותר. אנשים יצאו מהבית עם מעט מאוד ציוד, ואנחנו פעלנו להביא בגדים וכל מה שנדרש כדי להקל עליהם.
לאורך כל התקופה ניסיתי לשמור על תחושת שייכות ועל הקשרים שנבנו במשך שנים במטולה. הוותיקים לא היו רק משתתפים בפעילויות – הם היו חברים, אנשים שאני מכירה ואוהבת. לכן הרגעים הקשים ביותר היו הרגעים שבהם איבדנו אנשים מהקהילה שלנו.

במהלך הפינוי איבדתי חברים במועדון הגיל השלישי, נחמה כהן ז"ל, חברת מועדון יקרה ואהובה, שמחלתה החמירה בתקופת המלחמה. בהמשך נפטר גם מרדכי זמיר ז"ל, שהלך לישון במלון ולא התעורר, חיים שמעון ז"ל, חוה גולדברג ז"ל, מרדכי זליבנסקי ז"ל ושלמה ברק ז"ל. האובדן שלהם נגע בכולנו. היה קשה להמשיך בפעילויות כרגיל אחרי רגעים כאלה, אבל דווקא אז הרגשתי עד כמה חשוב להמשיך להיות יחד, לעודד, לחזק ולא לוותר.

התקופה הזו לימדה אותי שוב עד כמה החוסן הקהילתי חשוב. גם היום, למרות האתגרים והחששות, ותיקי מטולה ממשיכים להגיע למועדון ולהשתתף בפעילויות. אני מאמינה שהמפגש, השיחה והתחושה שאף אחד לא נשאר לבד הם מה שעזרו לנו לעבור את התקופה הזאת.

לאורך כל המלחמה השתדלתי להיות שם בשביל האנשים שלי. זו לא הייתה רק עבודה או התנדבות. זו הייתה תחושת אחריות עמוקה לקהילה שאני חלק ממנה כבר עשרות שנים, ולדור שבנה את מטולה והמשיך להאמין בה גם ברגעים הקשים ביותר.