כשאני מסתכל על השנה וחצי האחרונות, קשה להאמין כמה דברים אפשר לעבור בפרק זמן כל כך קצר. מלחמה בדרום, מלחמה בצפון, מילואים, כיתת כוננות, חברים שנפצעו וחברים שלא חזרו, ובין כל אלה גם הניסיון להמשיך לחיות, לבנות קהילה ולשמור על הבית.

בבוקר 7 באוקטובר מצאתי את עצמי עם היחידה בדרך דרומה. עלינו על ההאמרים בלי להבין באמת לאן אנחנו נוסעים. רק בדרך התחילה לחלחל ההבנה שמשהו חריג מאוד קורה. הגענו לכפר עזה. מה שראינו שם קשה לתאר במילים. עברנו בין הבתים, טיהרנו מבנים ממחבלים וניסינו להשיב שליטה למקום שהפך לזירת מלחמה. אני זוכר את המשפחות שיצאו מהבתים בליווי חיילים. נשים, ילדים, תינוקות, מבוגרים וכלבים. הם הלכו בתוך קיבוץ שעדיין לא היה מטוהר לחלוטין, כשמסביב עדיין נמצאים מחבלים. אני זוכר את המראות. את הבתים. את הסיפורים. בכל בית הייתה זוועה אחרת. גופות היו פזורות במקומות שונים. אלה היו בתים של אנשים כמונו, משפחות ישראליות שחיו את חייהן עד אותה שבת.

אחרי כמה ימים יצאנו מכפר עזה. לא באמת מעכלים. מנסים להבין מה ראינו. מנסים להבין מה עברנו. משם המשכנו לאימונים. עוד אימון, עוד הכנה, עוד תדרוך. ואז נכנסנו לעזה.היינו מהכוחות הראשונים שנכנסו לחאן יונס. במשך יותר מחודשיים נלחמנו שם. עברנו בין שכונות, מבנים ומנהרות. היו ימים של לחימה אינטנסיבית, היו פצועים, והיו גם רגעים שלא אשכח לעולם. המלחמה היא לא רק הקרבות עצמם. היא גם האנשים. חברים שנפצעו. חברים שנפלו. שמות ופנים שנשארים איתך. במצגת שסיכמה את התקופה כתבתי משפט אחד שממשיך ללוות אותי: "אלה שחזרו לא חזרו אותו הדבר". אני חושב שכל מי שהיה שם מבין בדיוק למה הכוונה.
אחרי יותר מחודשיים יצאנו מעזה. אבל מבחינתי הסיפור לא נגמר שם. כשחזרתי הצטרפתי לכיתת הכוננות של מטולה. בזמן שהצפון עמד תחת איום מתמשך, היה ברור שצריך להיות חלק מההגנה על הבית. בהמשך חזרתי עם היחידה ללחימה, הפעם בלבנון. השתתפנו בכיבוש אל עדייסה, כפר חיזבאללה שנמצא מול משגב עם. גם שם פגשנו מקרוב את המציאות שאיתה תושבי הצפון חיים כבר שנים.

אבל לצד המלחמה קרה גם משהו אחר. יחד עם רמי, מנהל המתנ"ס, הקמנו את הפאב הקהילתי. בתקופה שבה אנשים היו מפוזרים, מתוחים ומלאי דאגות, רצינו ליצור מקום שאפשר להיפגש בו. מקום לדבר, לצחוק, להיות ביחד. עד היום אנחנו ממשיכים להפעיל את הפאב ולתחזק אותו. בדיעבד, אני חושב שהפאב והקהילה חשובים לא פחות מכל דבר אחר שעשינו בתקופה הזאת. בסוף, אנשים צריכים מקום להיות בו יחד.

כשאני חושב על כל מה שעברנו, אני חוזר שוב ושוב לאותם דברים פשוטים. לחברים. למשפחה. לקהילה. לבית. המלחמה מלמדת אותך פרופורציות. דברים שנראו חשובים לפני כן כבר לא נראים אותו הדבר.

יש כמה דברים שאני עדיין מאמין בהם: תהיו רגישים. אלה שחזרו לא חזרו אותו הדבר. תהיו טובים אחד לשנייה, ואין לנו ארץ אחרת. אנחנו פה בשביל להישאר.