נולדתי ב־1971 במטולה. גדלתי כאן, בין הרים וטבע ושכנים שהם כמו משפחה. עד כיתה ח' למדנו במטולה עצמה, ואז ירדנו לדנציגר לתיכון. גויסתי לחיל האוויר, ואחרי השחרור עברתי למרכז – שלושים שנה שלמות.

קצת אחרי שהתאלמנתי, הבנתי שאני רוצה לחזור. חזרתי למען הקרבה לאמא שלי שגרה כאן, ולמען הילדות שהייתה כאן – משהו שונה לגמרי מהעיר. הרבה טבע, הרבה חברים, חיים אמיתיים. שנה ושני חודשים אחרי שחזרנו, פרצה המלחמה.

ב־7 באוקטובר פחדנו שתהיה חדירה של מחבלים. הבנו את עוצמת מה שקורה בדרום, וחששנו שזה יגיע גם אלינו. בעלי, שנים לפניי, עוד חמש-עשרה שנה לפני שנפטר, אמר שזה מה שיקרה יום אחד. הוא לא היה איתי כשזה קרה, אבל דבריו צלצלו באוזניי.

לא חיכינו לפינוי הרשמי. יצאנו מייד, עברנו ליסוד המעלה. המועצה דאגה לנו מהרגע הראשון, עזרה ולא עזבה. אחר כך ירדנו לטבריה. בטבריה עברנו שנה וחצי. אלון, בני, היה אז בכיתה ג'. יצאנו עם תיק לשבוע, ולא תיארנו שנחזור שנה וחצי אחר כך. כל חיינו הצטמצמו לשני מדפי בגדים בחדר מלון. התחלנו לקנות הכל מחדש – מה שחשבנו שיהיה זמני הפך לשגרה.

אבל שגרה אמיתית, לא הייתה. אין פרטיות במלון כמו בבית. לאלון לא היה חדר, לא הייתה מיטה שלו, לא הייתה פינה שלו. רק מיטה בחדר עם אמא. הילדים הסתגרו בתוך עצמם. התחילו כעסים, התפרצויות, קשיים רגשיים. זה לא היה פשוט לראות.

המתנ"ס, המועצה, דוד וחברים, לא עזבו לרגע. הביאו מחשבים לילדים, הביאו בגדי חורף כשהגיע הקור, דאגו לכל מה שצריך. זה היה יפה מאוד – ועדיין, זה לא היה הבית שלנו. בנובמבר 2024, ביתה של אמא נפגע פגיעה ישירה. הייתי צריכה לדאוג לתיקון הבית מרחוק. מטולה נסגרה לשטח צבאי ולא ניתן היה להתקרב. כיתת הכוננות ודוד אזולאי היו שם – הוציאו בגדים, דרכונים, מזכרות. אטמו את הבית אחרי הפגיעה. אני לא יכולה לתאר כמה משמעותי היה לדעת שיש מישהו ששומר, שמי שנמצא שם רואה גם אותנו מרחוק.

במרץ 2025 חזרנו. היינו כמעט לבד ברחוב לצד מספר משפחות בודדות. הכל היה הרוס. התחושה הייתה קשה מאוד. להסתכל על השכונה שגדלת בה ולא להכיר אותה. לאט לאט חזרו אנשים נוספים. התחלנו לשקם. אלון חזר להיות מאושר.

בתחילת השנה עלה לכיתה ה', וכל ילדי מטולה לומדים עכשיו בכפר גלעדי – התקבלו בברכה. יום אחד למד בנדיב, ושם הוא פגש זכרונות מכיתה ב' שלו, לפני המלחמה. הוא חזר הביתה פורח. שנה ושלושה חודשים אנחנו פה. אני שמחה שחזרתי. ובוטחת בצבא – מאוד.

*בספטמבר 2026, בתחילת השנה הזו אלון עלה לכיתה ו' בבית ספר במטולה שנפתח שוב אחרי שלוש שנים, והוא נהנה ושמח לחזור למקום המוכר. אנחנו מברכים על השיגרה ומייחלים שככה ישאר.