נולדתי ב־1946. גרתי תקופה בחיפה. התחתנתי עם בן מטולה שנולד במטולה, גם אמו נולדה במטולה, וסבו הגיע לשם כילד. למטולה עצמה הגעתי ב־98.

ב־7 באוקטובר הייתי בבית, במטולה. היו לי אורחים.

הימים הראשונים היו ימים של חוסר ודאות וחשש כבד. הצבא היה בטוח שיקרה אצלנו אותו דבר שקרה בדרום, גייס המון מילואימניקים ולא ידע איפה לשכן אותם. הביאו אותם למטולה, באיזה חניון וזרק להם קופסאות שימורים, מנת קרב. החיילים היו בהלם, כי הגיעו מבתים מסודרים ופתאום מצאו את עצמם במצב שנראה להם עזוב לגמרי. קבוצת חיילים הגיעה אליי ושאלה אם הם יכולים להיות בחניון שלי. אמרתי להם לבוא ולהיות בצימרים, לא יכולתי להשאיר אותם בחוץ. הם נשארו אצלי תקופה ממושכת.

לאורך התקופה הרגשתי שהתקשורת הגזימה בדיווחים ועשתה מהמצב עניין הרבה יותר גדול ממה שהיה בפועל. אנחנו לא יוצאים מהלופ הזה כבר שלוש שנים, כל יום יש מלחמה. התקופה הזו הייתה קשה גם בגלל חוסר ודאות אמיתי לגבי מה שקורה וגם בגלל ההפגזות, אבל התקשורת החמירה את זה עוד כמה מונים. כל הארץ התקשרה אליי לשאול מה קורה ולהציע שאבוא אליהם, אבל המצב לא היה כל כך נורא. לא הייתי בהיסטריה ולא פחדתי, והחלטתי שהכי טוב להישאר בבית. בית מלון לא מתאים לי.

הקהילה נחלשה מאוד, אנשים לא חזרו. לדעתי זו הייתה טעות לפנות תושבים לתקופה כל כך ארוכה. התוצאות לא טובות: הרבה אנשים לא חזרו למטולה ולקריית שמונה, וכל מי שהייתה לו אפשרות לעבור למקום אחר לא חזר. תושבים בני המקום, שההורים שלהם נולדו במטולה, לא חזרו, וזו משמעות נוראית. אני נשארתי במקום, לא עזבתי.