רון בן עזרא
"בזכותה של רון וחבריה, ניצלו חייהם של רבים, בקרב על הבסיס ובשמירה על קיבוץ זיקים"
כתיבה: חן
לאחר שכל הפצועים פונו, רון הסכימה להתפנות בעצמה - אבל גם מרחוק היא הרגישה שתפקידה לא הסתיים. "אי אפשר לעצור, זה הבית שלנו"
רון בן עזרא
הצוערת רון בן עזרא סגרה עוד שבת עם הטירונים עליהם פיקדה בבסיס זיקים כשהתעוררה יחד עם מדינה שלמה לתוך האסון שהתרגש עליה. בשש בבוקר עם התראות החמ"ל על "צבע אדום", הקפיצה יחד עם סגל המפקדים את כל הטירונים מהמיטות, ווידאה שהחדרים ריקים ושכולם במיגוניות. באותו הזמן, עוד לא הבינה שמלבד הירי המסיבי והאזעקות, מחבלי הקומנדו הימי של החמאס חדרו דרך חוף זיקים והחלו לנסות להשתלט על הבסיס שנמצא שלושה קילומטרים מרצועת עזה.
בעמדות השמירה שמרו טירונים צעירים, פקודיה של רון, שהיו חסרי ניסיון ונדרשו בתגבורת והחלפה. "הבנתי שאנחנו החזית. ממש חיכינו להיתקלות. שמעתי קולות בערבית, ראיתי שניים שהתקדמו לעברנו והתחילו לירות עלינו - פשוט פתחנו באש. הם באים להרוג אותי, להרוג את הטירונים שלי, להרוג אזרחים - אז אני מסתערת". רון, יחד עם לוחמים נוספים ניהלו קרב קשה והירואי מול מחבלים רבים ותוך כדי ירי של טילים ורימונים שהושלכו לעברם, כשאחד מהם התפוצץ בסמוך לרון והיא נפגעה בראשה. "ברימון השני שנזרק הבנתי שפגעו בי, הייתה לי סחרחורת והרגשתי נוזל חם שיורד. הוצאתי את הטלפון לראות וראיתי דימום רציני, הבנתי שחטפתי כדור בראש".
בכוחות שלא יעלו על הדעת ובאומץ בלתי נתפס, גייסה רון את כל כולה לטובת המשימה, מתוך התפקיד והאחריות לאנשיה. "הפחד לא משתק, זה פחד שמחדד אותי. אנחנו צריכים להגן על הבסיס, יש לי חיילים שנמצאים מאחורה, זה מצב של את או המחבלים - והטוב ביותר ינצח". חייליה נזקקו לה ובייחוד זקוקים להוראות ברורות ולפינוי הפצועים וההרוגים. תוך כדי ששמרה על עצמה בהכרה, השיבה רון ירי לעבר המחבלים ורצה בין הכדורים השורקים לפנות את הפצועים הקשים ולהזעיק סיוע. איום המחבלים התגבר מרגע לרגע, שני מחבלים חמושים, מצוידים גם ברימונים, נכנסו לתוך הבסיס וחיפשו אחר חיילים לפגוע בהם. בזמן הזה רון פיקדה על המיגונית, תדרכה חיילות וחיילים להתכונן עם נשקים שלופים, עם כדורים בקנה ובעיקר שמרה על קור רוח וניהלה את המצב תוך מחשבה על האנשים שתחתיה. אחד הרגעים העצמתיים, כזה שלא ניתן היה לכתוב אותו בשום תסריט דמיוני, היה כשצעדים נשמעו מתקרבים אל פתח המיגונית ובעוד רון מנחה את החיילות שלה להתכונן אבל נותנת להן הוראה לנצור את הנשק, מופיע אבא שלה, שהצטרף אליה ללחימה. הוא, שמשרת בצבא בעצמו, הבין באחת השיחות הקצרות את המצב ושבתו נפצעה ומיד חתר להגיע לבסיס. עם הגעתו הבין שישנן משימות בהולות יותר ויחד עם רון וחיילים נוספים, בתעוזה יוצאת דופן, נטרלו את הבסיס ממחבלים, שמרו עליו שלא ייכבש ופינו את הפצועים בדרך לא דרך וכך גם הצילו חיים.
לאחר שכל הפצועים פונו, רון הסכימה להתפנות בעצמה - אבל גם מרחוק היא הרגישה שתפקידה לא הסתיים. "אי אפשר לעצור, זה הבית שלנו". במשך שלושה שבועות החלימה מהפציעה בראשה. בזמן הזה היא נפרדה משישה חברי סגל וטירון אחד שנפלו בקרב בזיקים – אדיר עבודי, אור מוזס, ינאי קמינקא, אדר בן סימון, עדן אלון לוי, עמרי ניב פיירשטין ונריה אהרון נגארי. לצד הכאב הנורא, בזכותה של רון וחבריה, ניצלו חייהם של רבים, בקרב על הבסיס ובשמירה על קיבוץ זיקים. בימים אלה נמצאת רון בבה"ד 1, שם עושה קורס קצינים, נכונה להמשיך לשרת את המדינה ולתת מעצמה, למרות כל מה שעברה ואולי גם בזכות.