שקד, תושבת חדרה, שירתה כלוחמת קרקל בסדיר ועם פרוץ האירועים גייסה עצמה לצו 8 וסייעה בהגנת צוות הרפואה בעוטף למשך חודשים ארוכים.

שקד בן מנחם (24) נולדה וגדלה בחדרה. כבר כנערה בער בה הרצון לשירות משמעותי בצה"ל. "אחרי שנת שירות במכבי צעיר התגייסתי לשירות צבאי דרך גרעין נח"ל. שבע בנות במחזור בחרו להתגייס לקרקל כולל אותי, ומשם הכל היסטוריה. יצאתי לקורס מ"כים ונהניתי מאוד מהשירות שנמשך שנתיים ושמונה חודשים. המסגרת הצבאית פיקסה אותי", היא מספרת.
לאחר השחרור שקד יצאה למסעות ברחבי העולם במשך כשנה וחצי במצטבר: מהמזרח לאוסטרליה ועד לוקנדה. רק בספטמבר האחרון חזרה לארץ. "הייתי בטוחה שאני עוד אחזור לאוסטרליה. אבל משהו משך אותי לחזור לישראל. הרגשתי שאני יותר חזקה ויכולה להתמודד עם החלטות החיים. ואז קרה השביעי באוקטובר".

"התעוררתי לצרחות של אחותי שאומרת שיש מחבלים במדינה", היא משתפת. "צפיתי בחדשות בהלם ולא הצלחתי לעכל דבר. אחותי הגדולה נקראה למילואים יום למחרת ומהכרותי עם קרקל ידעתי שעלול לקחת זמן עד שיקראו גם לי. אמרתי לאחותי שאני נוסעת איתה לבסיס תל השומר ושם היא אמרה למפקד שלה: 'זו אחותי תגייס אותה'. יצאתי משם בתחושה שמחר אני חלק מהמלחמה. קיבלתי טלפון מסגנית המ"פ שהיא נוסעת לבסיס האם שלנו ושאלה אם לעבור דרכי. נסענו יחד בכבישים שעוד עמוסי מחבלים כשעוד אין לי צו. הצטרפתי ללופ של הפלוגה למרות שאני עוד לא מגויסת. זה עניין ביטוחי בעיקר אבל לי זה לא היה חשוב. רציתי להילחם. יום למחרת שוב ניגשתי לשלישות ואמרתי להן 'שווה לכן לגייס אותי' וככה עבר עוד יום. בינתיים אני חותמת על נשק, עושה מטווחים והבעיה היחידה שאין לי צו. עד שיום אחד ניגשת אליי השלישה או שאת ישנה בסככה או שאת ישנה מחוץ לבסיס. לא רציתי להסתבך וישנתי אצל חברה. למחרת השליש מתקשר אלי להגיע והייתי בטוחה שיכניסו אותי לכלא. הגעתי בבושת פנים אבל אז התחיל תהליך הגיוס שלי ומאז נכנסתי לפלוגה של פינוי פצועים".

"בתחילת המלחמה היינו בקיבוץ רעים ומשם יצאנו לפעילויות", משחזרת שקד. "משם עברנו לבית העלמין של בארי וכל פעם שהלחימה התקדמה התקדמנו איתה. 99 ימים הייתי בלחימה לפי הצו אבל למעשה זה היה יותר".
התחושה הייתה כמו של מרתון. "כל חוסר הוודאות שהיה לי לפני הלחימה התפוגג. המלחמה הכניסה אותי למצב של קבלת החלטות. תוך כדי פינוי פצועים נרשמתי לתואר ביוטכנולוגיה ימית - מדעי הים במכללת רופין ובהפוגה אחותי התחתנה והתחלתי מכינה. שבוע הבא אני מגויסת חזרה למילואים. הרגשתי שהחיים קורים עכשיו, הכל קיבל פרופורציות אחרות".

לגבי התגובות מהסביבה שקד מחייכת ומסבירה. "אנשים לא הצליחו להבין מה עבר אליי. כל יום אמא שלי דאגה שאני בלי צו אבל לא עלתה לי במחשבה לחזור הביתה, כי מה אעשה שם? אבכה? לא יכלתי לצפות בחדשות הייתי חייבת לפעול. לא הייתה לי ברירה, הנפש שלי לא יכלה לעמוד מנגד". לבנות צעירות היא מוסרת מסר ברור: "אנחנו לא בימים של פעם שהיה הבדל מגדרי חריף. אני מאמינה שיש לי יכולת וביצועים שווים לגבר. אם יש לך חלום להיות לוחמת - לכי על זה, הצבא הוא בדיוק המסגרת לטעום מהעולם הביטחוני. זו חוויה קשה, מאתגרת ומלמדת מאוד".