לאה יעקב

המלחמות עקובות הדם של מדינת ישראל גבו מחיר כבד מלאה יעקב ומשפחתה. היא נולדה לפני 86 שנה בעירק. בשנת 1950 עלתה לישראל והשתכנה במעברת פרדסיה. לאחר מספר חודשים היא עברה עם משפחתה לכפר יונה שעוד הייתה בתחילת דרכה. בנחלה שרכשו בנו את ביתם, וכך חיה המשפחה המורחבת בבתים צמודים.
לאה נישאה והביאה לעולם חמישה ילדים, שכולם שירתו בצה"ל. "חובת הגיוס היא חובה מוסרית שלנו", היא אומרת. אולם המחיר ששילמה לאה בכדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו, היה כבד מנשוא.
אלפי חללים נפלו במלחמת יום הכיפורים והצלקת שהותירה המלחמה צרובה עמוק בתודעה הלאומית עד היום. עבור לאה ומשפחתה, שאיבדה את אחיה נעים במלחמת ששת הימים, המלחמה הזו גבתה מחיר כפול – בנה האהוב אבנר ואחיה גרשון נפלו במהלך הקרבות.
"בוקר אחד באמצע המלחמה הגיעו לביתנו שני קציני צה"ל. הם דפקו על הדלת, כינסו את המשפחה ומסרו לנו את בשורת האיוב: בני אהוב אבנר נהרג בחזית הסורית", מספרת לאה. "הרגשתי שלבי נשבר, לא ידעתי איך להתמודד עם הבשורה הקשה הזו", היא מוסיפה.
עוד בטרם גויס לצה"ל, בנה אבנר אהב מאוד לעסוק בגידול פרחים. תחילה עבד בחממת הפרחים בצור-משה, שם קנה לו את הידע הבסיסי במקצוע, ולאחר מכן עבד בשיתוף עם דודו האהוב גרשון.
"עוד לא סיימנו לשבת את השבעה על אבנר ושוב הגיעו אלינו קציני צה"ל והודיעו לנו שגם גרשון נהרג", מספרת לאה. "אבא שלי, שגר בצמוד אלי, שמע את הבשורה על האובדן לא רק של הנכד אלא גם של בנו, והתמוטט", היא נזכרת.
"מרגע היוודע הבשורה כל תושבי כפר יונה נעמדו לצידנו. מאות רבות של אנשים הגיעו ולא עזבו אותנו לרגע", היא נזכרת.
עיניה הכחולות של לאה הן כמו אוקיינוס של כאב, אך יש בהן גם אמונה רבה. על קיר ביתה תלויות זו לצד זו התמונות של אבנר וגרשון, שגם נקברו זה לצד זה. יפי התואר והבלורית, צעירים לנצח בזיכרונה.
"בזכותם אנחנו קיימים. אבל לא רק בזכות האבדות שלי. יש אלפים ששילמו בחייהם כדי שנמשיך לחיות כאן בביטחון". בסוף שיחתנו היא יוצאת בספק קריאה, ספק משאלת לב: "הלוואי שלא תהיה עוד מלחמה".