מהחזית נגד הנאצים
לחיים חדשים בישראל

תפארת אברמוב, בת 102, תושבת נווה מנחם, היא אחת הניצולות האחרונות שנלחמו נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. היא נולדה בשנת 1924 בעיר באקו, ועם פרוץ המלחמה הייתה נערה צעירה שביקשה בכל מאודה להגיע לחזית. היא הלכה למשרד הגיוס הצבאי, אך שם אמרו לה כי עליה לרכוש קודם השכלה רפואית, ורק אז תוכל לצאת למלחמה.

בין השנים 1941 עד 1945 למדה תפארת לימודי פראמדיק, ובמקביל עבדה בבית חולים צבאי. היא סייעה בחדר הניתוחים, חבשה את פצעי הפצועים ונשאה אותם באלונקות. "היה קשה מאוד, ולפעמים התגלגלה לנו האלונקה עם הפצוע אל הרצפה", היא מספרת, "אבל היינו מאוד גאים על כך שאנחנו עוזרים לפצועים כדי שיוכלו לחזור למלחמה בקרוב ולהכות את הפשיסטים". לאחר תום המלחמה קיבלה תפארת מדליה על הגנת קווקז, שהוענקה לה מטעם אזרבייג׳ן.

בספטמבר 1945 החלה תפארת ללמוד במכון רפואי, ובאותה תקופה כבר היה לה בן. בהמשך למדה במכון לחינוך רפואי מתקדם, ובמחלקה הצבאית עבדה תחילה כעוזרת בכירה במעבדה ואחר כך כמורה. מאוחר יותר מונתה לתפקיד ממונה על הגנת המידע במחלקה הצבאית, תפקיד שנחשב לסודי, וקיבלה גם תואר מתקדם במחלקה שעסקה במדעי הרפואה.
בשנת 1989 עלה בנה לישראל. הוא סיים בבאקו את הפקולטה למשפטים ועבד במשרד הפנים, אך לא קודם בעבודתו בשל היותו יהודי. בשנת 1991 עלתה גם תפארת ארצה לישיבת קבע. לאחר שהגיעה לישראל פגשה בתל אביב את ותיקי המלחמה, התקבלה לוועדת הוותיקים ועבדה שם כגזברית במשך עשרים שנה, ועד היום היא ממשיכה לסייע לארגון ותיקי המלחמה, הגיעה לקרני שומרון בשנת 1995.

במהלך חייה קיבלה תפארת מדליות רבות ברוסיה ובישראל, אך המדליה העיקרית עבורה היא זו שבה ישראל הכירה בה כוותיקת מלחמה, כשקיבלה תעודת לוחמת נגד הנאצים. "המדליה הזאת יקרה לי מאוד, והיא תישאר בזכרוני כל ימי חיי", היא אומרת. תפארת מספרת כי היא אסירת תודה על שחזרה למולדתה ההיסטורית, שם היא חיה בשגשוג, וגם בתקופות שבהן לא עבדה קיבלה סיוע שאפשר לה לחיות בכבוד ולא בעוני. "אני אסירת תודה לישראל", והמסר שלה לדור הצעיר "שכל עם ישראל חייב להיות באחדות".