מגויסת למען עם ישראל

חגית ריין נולדה במושב שדה יעקב בשנת 1954, והגיעה לקרני שומרון לפני 49 שנים, בין ראשוני היישוב. כאן בנתה את ביתה ואת משפחתה – שמונה ילדים, ל"ז נכדים ושני נינים. לאורך השנים הייתה פעילה בעשייה הקהילתית ובהתנדבות, תמיד מתוך תחושה שאפשר וצריך לעשות עוד למען האחר. ואז הגיע הכאב ששינה את חייה.

בניה ריין, בנה, נפל במלחמת לבנון השנייה. הוא היה אדם של עשייה ונתינה, כזה שחי את המילה "הנני" – "הנני פה, למען העם, הצבא והמדינה", כפי שמתארת אותו חגית. הוא התנדב באיל"ן, סייע לילדים עם מוגבלויות, ואף ישן בבתי חולים כדי להחליף אמהות לילדים חולי סרטן ולאפשר להן לנוח.

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, בניה כלל לא היה בארץ. הוא היה בטיול בטורקיה, שאליו יצא בתקופת מעבר בין תפקידים ותכנן במשך חודשים. כששמע על חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, הוא לא היסס. הוא קטע את הטיול, חזר לארץ והצטרף למלחמה. בניה היה חדש יחסית בחטיבה, ולא חיפש תפקיד של קצין או מעמד. הוא ביקש להיות במקום שבו יוכל לתרום. במהלך הלחימה פעל שוב ושוב תחת אש, סייע לכוחות וחילץ חיילים. הכוח שעליו פיקד זכה לכינוי "כוח בניה". ביום האחרון למלחמה, כששמע על טנק שנפגע, יצא לסייע לחיילים שבתוכו. הוא ושאר אנשי הכוח נהרגו.

"בניה היה מהילדים הראשונים שנולדו בקרני שומרון. הוא גדל והתחנך לתת הכל למדינה. הוא נקבר בקרני שומרון. בין הבית שנולד לבין בית העלמין שנקבר בנינו את שכונת 'נופי בניה'. זו התשובה, בשביל זה יצא למלחמה". מאז, חגית בחרה לא להישאר רק עם השכול. בשלוש השנים האחרונות, מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל, היא התגייסה בכל כוחה למען אחרים. היא הגיעה לנחם כ־1,300 משפחות שכולות, הפכה עבורן לאישה שאפשר להישען עליה ברגעים הראשונים של האובדן, ומביאה איתה לא רק את הכאב אלא גם את הידיעה שאפשר, עם הזמן, ללמוד לחיות לצדו. "אני אומרת להם: תחוו את הכאב, תתאבלו, ואחר כך תקומו. לומדים לחיות לצד הכאב, למרות הקושי". בכל שבוע היא מבקרת פצועים בבתי החולים, משוחחת עם חיילים לפני הקרב ואחריו ומגיעה לשטחי כינוס. "זו תעסוקתי במשך כל שלוש השנים – משפחות שכולות, פצועים. אני מגויסת למען עם ישראל".

"מאז שבניה נהרג כבר 20 שנה אני מסתובבת בארץ ונפגשת עם בני נוער לקראת גיוס ועם חיילים בבסיסי צה"ל ומדברת על שליחות", היא משתפת.

"קמים ונופלים," היא אומרת. "מגלים כוחות שלא חשבנו שיש לנו. צוואת בנינו היא שנמשיך לחיות – זה תפקידנו". ומה מספק אותה יותר מכול? "שהבאתי שמונה ילדים לעולם וחינכתי אותם לתת, לתרום למדינה, לאנשים מסביב ולכלל – ולעזור לזולת". לדור הצעיר היא מבקשת לומר דבר מפתיע: "קודם כל, לבקש סליחה. תמיד ייחסנו להם אנוכיות, ואחרי המלחמה ראינו איזה דור מקסים ולא אנוכי יש לנו. דור שיוצא למען המדינה." ואז היא שואלת את השאלה שמלווה אותה כל חייה: "מה אני יכול לתת?" אצל חגית, זו אינה רק שאלה. זו דרך חיים.