למען הקהילה ומכל הלב

סמדי מויאל נולדה וגדלה ביבנה, לפני כחמישים שנה. "הייתה לי ילדות רגילה בעיר כפרית ושקטה", היא משחזרת. החיים הובילו אותה אל שאול, ואל הרעיון שאפשר לבנות משהו גדול מעצמך. יחד החליטו לא להישאר במה שמוכר, אלא לצאת אל הלא נודע ולשים שם יתד.

בחשוון תש"ס עלו השניים לשכונת אלוני שילה, שנקראה אז בשמה הראשון, "חוות נוף קנה". שאול למד בישיבת ההסדר בקרני שומרון. "היה חשוב לו להיות שם, על האדמה הזאת, לא רק ללמוד אלא גם לבנות", היא משתפת. יחד עם משפחות נוספות שחלקו את אותו חזון, הם הפכו גבעה לבית, ובית לקהילה.

ובית אמיתי - הם בנו. עשרה ילדים. צחוק ותפילה. כשהיה שאול בן שלושים כבר היו להם שישה ילדים, והייתה לו זכות מלאה לפטור משירות מילואים. רוב האנשים היו לוקחים אותו בלי לחשוב פעמיים. אבל שאול וסמדי לא היו רוב האנשים. "החלטנו יחד להמשיך ולתת עבור המדינה", סמדי אומרת בשקט, בקול שיש בו גאווה וכאב בערבוביה, "הוא היה בשליחות למען העם והמדינה". שאול המשיך לצאת למילואים, שנה אחר שנה, עם הילדים שגדלו והבית שהתרחב — עד גיל ארבעים ושבע. כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, שאול יצא שוב. למרות שלא היה חייב.
משם הוא לא חזר.
מאחוריו השאיר את סמדי ועשרת ילדיהם.

סמדי ממשיכה בפעילותה כרכזת שכונה ובלנית. כל יום היא כאן, באלוני שילה, בבית שבנתה יחד עם שאול. "שאול נתן את חייו למען כולנו," היא אומרת, "ואנחנו ממשיכים בשליחות."