אשת חינוך שהפכה חלומות למציאות

חנה צברי נולדה בשנת 1948 בקזבלנקה שבמרוקו. אביה, יעקב אוחיון ז"ל, עלה לישראל עוד לפני המשפחה ונלחם במלחמת השחרור למען הארץ שאליה חלם להגיע. שנה לאחר מכן, בשנת 1949, עלתה אמה אלגריה ז"ל יחד עם חנה, שהייתה אז תינוקת, אל מחנה העולים בפרדס חנה. בהמשך עברה המשפחה לטבריה, העיר שבה גדלה והתעצבה עד לנישואיה.

כבר בילדותה ידעה חנה מה ייעודה. בחיבור שכתבה בכיתה ה' כתבה כי חלומה הוא להיות מורה: "לקבל את הילד הרך, להקנות לו את הקריאה ולהכשירו לקראת החיים". ואכן, זה לא היה רק מקצוע עבור חנה זו הייתה שליחות.

במקביל ללימודי חנה בסמינר "בית יעקב" בחיפה, נקראה חנה למלא מקום כמורה בבית הספר "נחליאלי". מי שזיהה מיד את אישיותה המיוחדת היה ר' יהודה צברי ז"ל, לימים חמיה, אשר הכיר אותה במהלך עבודתה והציע לחנה כשידוך את בנו ברוך צברי ז"ל, בן למשפחה מוכרת ומכובדת מיהדות תימן.

באוגוסט 1966 נישאו ברוך וחנה, וביתם הפך לסמל של מיזוג גלויות, יהדות מרוקו ויהדות תימן שהתאחדו למשפחה אחת, חמה, ערכית ושורשית. לאחר המהפך הפוליטי כאשר ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל קרא לעם ישראל לצאת ולהתיישב בשומרון, חנה וברוך לא היססו. למרות שהיו זוג צעיר עם שלושה ילדים, בית, פרנסה יציבה ומגורים לצד משפחה תומכת, הם בחרו בדרך החלוצית ועברו בשנת 1980 למעלה שומרון.

"הרצון לאחר המלחמה ליישב את הארץ ולגאול את קרקע אבותינו בשילוב קריאתו של מנחם בגין הביאה אותנו להיות חלק מחלוצי ההתיישבות בשומרון", מספרת חנה. הימים הראשונים לא היו פשוטים. "לא היה חשמל, לא הייתה מכולת, לא היתה תשתית או תחבורה ציבורית", היא נזכרת "אבל היה חלום גדול" וברגעים הקשים ליוו אותה מילות העידוד של חמיה: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". את המשפט הזה נשאה איתה לכל החיים "בבחינת הצבת חזון לנגד עיניי", היא אומרת.

במשך השנים הפכה חנה לדמות מרכזית בקהילה. היא עבדה כמחנכת, מנהלת בית ספר, מגשרת, טוענת רבנית ואף הרצתה במסלול לימודים זה באוניברסיטת בר־אילן. אך מעל הכול היתה ונותרה מחנכת בנשמה. "היה לי חשוב לראות דווקא את הילדים השקופים", היא אומרת. "לא רק את המצטיינים. אלא את הילדים שצריכים שיאמינו בהם". אחר הצהריים לימדה חנה בהתנדבות תלמידים ב"בית התלמיד" שהקימה במעלה שומרון, כשהיא מסייעת לתלמידים עם קשיים בשיעורי בית, מחזקת, מקשיבה ומעניקה להם תחושה של בית.

גם לאחר פרישת חנה מהוראה בבית הספר המשיכה חנה בעשייה ובהתנדבות. במהלך לימודי "טוענת רבנית" התנדבה חנה בעמותת "פעמונים" בייעוץ למשפחות בקשיים כלכליים וכן התנדבה בסיוע לשכבות חלשות בהתמודדות עם הליכי חדלות פרעון. לאחר הסמכתה כטוענת רבנית בחרה חנה להשקיע את הידע והכישורים שצברה בהתנדבות כמגשרת וכיועצת לזוגות המתמודדים עם משברים, מתוך אמונה שאפשר לתקן, לחבר ולבנות מחדש.

יחד עם בעלה, ברוך צברי ז"ל, היו שותפים ותרמו ככל יכולתם להקמת בית הכנסת בנוסח יהדות תימן ביישוב, ולאחר פטירתו של ברוך ז"ל הוקם לזכרו מיוזמת היישוב - "מעבר ברוך", כעדות והוקרה לעשייה ולחותם שהותיר על היישוב והקהילה.
למרות שחנה התמודדה עם מצב בריאותי מורכב היא המשיכה את הפעילות והיתה פעילה בקהילה ושותפה בהקמה ופיתוח "מועדון דורות" לרווחת התושבים הוותיקים בשכונה.
לדברי חנה ההישג הגדול ביותר הוא המשפחה שזכתה ב"ה להקים יחד עם בעלה ברוך ז"ל. חנה וברוך הקימו בית המושתת על שילוב מסורות יהדות תימן ויהדות מרוקו, בית מלא ערכים, אהבת אדם, עשייה ורגישות לזולת. ילדיהם: גיל, אלדד,דיקלה ומידד ב"ה זכו להקים משפחות, לשמור על המסורת והינם עוסקים בעשייה ברוכה בתחומי הרפואה, הרווחה, ההנדסה, ומשפט. "תודה לאל זכינו במה שחלמנו עבור הילדים שלנו", היא אומרת,"הענקנו להם חינוך דרך אהבה, עקביות ודוגמא אישית". כששואלים את חנה מהו המסר שלה לחיים היא עונה בפשטות שמסכמת את כל סיפורה : לחלום לפעול, כי חלומות באמת מתגשמים.