סיפור חיים

״בראותי את הנוף הכמעט פראי, הכביש הצר ובשוליו קוץ ודרדר, לא היו לי חששות כלל...הצעד הראשון להתאקלמותי בפרק החדש בחיי עבר ללא שום תקלות״, כך מתאר יוסי ברק את ימיו הראשונים בישראל, באוטוביוגרפיה שכתב. 

 

יוסי נולד בשנת 1943 בקזבלנקה, לאהרון ואליס חזיזה. בשנת 1956 מרוקו קיבלה עצמאות, מדינת ישראל חששה לשלום היהודים, וגורמים שונים שכנעו הורים לשלוח את ילדיהם ארצה בעלייה בלתי חוקית. במסגרת עליית הנוער התארגנו כ־120 ילדים וילדות בני 9 עד 15 לעלייה, ביניהם גם יוסי ושניים מאחיו. ״העלייה הייתה חשאית. שהינו במחנה ליד קזבלנקה ונתנו לנו דרכונים מזויפים. כשהגיע הזמן לעלות הצפַּנו ברכבת לטנג׳יר, שם שיכנו אותנו בבית מלון. אמרו לנו להגיד שאנחנו בקייטנה, והדריכו אותנו לא לומר אף מילה על ישראל. שבועיים אחרי כן הגענו לגיברלטר בדרום ספרד, שיכנו אותנו באוהלים גדולים במשך חמישה ימים, ומשם הגיעה אונייה איטלקית בשם פאצ׳ה. הפלגנו לחיפה עם עגינה בנמל מרסיי, שם קלטו עולים נוספים״. 

 

כשהגיעו ארצה ב־1956 שוכנו האחים בבית הספר החקלאי הכפר הירוק בנווה אילן, שם נשאר גם אחרי שאחיו עזבו. בהמשך בית הספר הפך לקיבוץ, ולאחר שהתפרק הצטרף יוסי לקיבוץ צובה. הוא התגייס לצנחנים והיה חבר קיבוץ עד 1964. בינתיים, ב־1960 הוריו ויתר האחים עלו ושוכנו במעברה בקדימה. ״כשראיתי את מצבם הכלכלי החלטתי לעזוב את הקיבוץ, ובאתי לקדימה. קיבלתי צריף במעברה. עד שנת 1969 עבדתי על ציוד מכני כבד, ואז הצטרפתי לאחי לעבודה חקלאית. בשנת 1972 התחתנתי עם סימונה, בחורה יפה, בלונדינית עם עיניים כחולות כמו שתמיד חלמתי. שני בנינו נולדו בצריף במעברה״. 

 

הילד שהוקסם מהנוף הראשיתי בישראל בנה לעצמו חיים. אבל כמו בחיים, הגיעו גם משברים קשים ועצובים כשאיבד שלושה מבני משפחתו הגרעינית. בשנת 1998 בנו הבכור, שהיה פקח טיסה בהרצליה, נהרג בהתרסקות מטוס. שניות ספורות לפני ההתרסקות עוד הספיק לצלצל ליוסי כשהיה מעל ביתו, ולומר לו שלום מלמעלה. ב־2019 חלתה אשתו ונפטרה, ובשנת 2022 בנו הצעיר שם קץ לחייו. לשאלה איך מוצאים כוחות אחרי אסונות כאלה הוא משיב, ״יש לי ילד נהדר, זיו, כלה נהדרת, זהר, ושלושה נכדים שגרים לידי, יהל אלה ויפתח. משמח אותי לשמוח בשמחתם״.


בשנת 1983 החל יוסי לשמש כמזכיר המועצה, ומאז במשך 27 שנים שימש מזכיר ומנכ״ל המועצה עד לפרישתו בשנת 2010. בתפקידו היה שותף למהלכים ששינו את אופיה של קדימה: החלפת מערכת החינוך, פיתוח שכונות חדשות וקליטה של אוכלוסייה חדשה. ״הפכנו את קדימה למותג. המועצה היא הבית השני שלי״, הוא מתגאה. גם היום לאחר פרישתו הוא פעיל במועצה, כחבר בוועדת קבלת עובדים מטעם משרד הפנים. במקביל הוא מטפח את כישרון הציור שלו, מצייר ומציג בתערוכות. הוא מסכם במסר לדור הצעיר של קדימה: ״תהיו לוקאל פטריוטים ותאהבו את המקום שאנחנו חיים בו״.