האור של רות

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כך אומרת רות גוטשל כשהיא מספרת על עצמה. הכוח שלה מתגלה דרך הקשר עם אנשים רבים שהגישה להם יד תומכת. מתוך מה שהחיים זימנו לה, רות מחפשת ומוצאת בכל יום ויום תכלית. הנתינה מאפשרת לה גם לקבל – ושם נמצא הטעם, היצירה, הבחירה והיכולת לראות את האור ולבחור בחיים.

קרוב לארבעים שנה גרו רות ובעלה מרדכי בנגב, שם עבדו וגידלו את שני ילדיהם. שם קרה להם האסון הראשון – הם איבדו את בנם בן ה־23 בתאונת דרכים, ומאז לדבריה יצאו במסע לחיפוש הטעם בחיים. אחרי האובדן הגיעה הצעה לעבוד כקצינת ביקור סדיר בקדימה. בעבודה זו מצאה רות סיפוק, במציאת פתרונות לא שגרתיים עבור ילדים ומשפחות במצוקה. ובקדימה גם מצאו בני הזוג קהילה תומכת וחברה טובה לצמוח בה. אז הגיע האסון השני. בתם, שהייתה רופאה בבי"ח איכילוב, נפטרה מסרטן בגיל 36. רות ובעלה נשארו ללא ילדים וללא נכדים, ומצאו את הטעם בחיים בנתינה ועשייה למען אחרים. זו הייתה בחירה בחיים.

במשך כל השנים, מהות של עשייה וסולידריות הובילה וממשיכה להוביל את רות בנתינתה היום יומית, שהיא האוויר והכוח לנשמתה. רות תורמת לקהילה, בתרבות ובאומנות, בעשייה בספרייה, בגינה הקהילתית, במרכז יום לקשיש ובכל מקום שבו היא יכולה לתת ולקבל כוח מהחיבור האנושי שנוצר בכל רגע ורגע. בחיבור עמוק לאומנות דרך כתיבה, יצירה בחומר ועבודה בטבע, מוצאת רות נחמה. בצניעות ורגישות היא מספרת על איסוף והכנת כריכים לדיירי רחוב, ועל ביקורים אצל אלו שזקוקים שישאלו לשלומם ואיך ניתן לעזור.

הסיפור של רות מאיר לכולנו בזרקור על כוחה של בחירה, כזו שרואה את מה שקיים, את היש, שממנו ניתן למלא את הנשמה, וכמו דרך עדשת המצלמה לבחור את נקודת המבט שתאפשר חיים, עשייה, תרומה. הסיפור שלה מוכיח לכולנו שיש לנו בחירה – במה להתמקד, דרך איזו עדשה להתבונן – וכך גם תיראה תמונת חיינו.

לכן בחרה רות להצטלם בשמורת האירוסים, שם כל עץ ופרח הוא נס הבריאה עבורה, וכל ביטוי של פריחה בטבע הוא הוכחה שיש חיים שממשיכים למרות השבר. רות בוחרת בהודיה יומיומית לראות את הפריחה, את העץ שהצמיח עוד ענף, את אירוס הארגמן שפורח שבועיים בשנה וממלא את הלב בצבע ובחיים. היא בוחרת לראות את קרני האור בטבע, את הפריחה והלבלוב, את השפע. מרגש לראות אותה מתרגשת בעצמה מכל עץ שצומח, מכל עלה של אירוס בשמורה ליד הבית ומכל ציוץ ציפור מרומם נפש.