הבית של תקווה

תקווה גבריאלי נולדה בתל אביב לנעמי ושלום גבריאלי ז״ל, שעלו ארצה שנים רבות טרם הקמת המדינה, כל אחד ממדינה אחרת, ונפגשו באופן שכמו לקוח מהסרטים. שלום הגיע לארץ בשנת 1928 מהרי הקווקז והתיישב בנווה צדק בתל אביב. נעמי, ילידת עיראק, כלל לא חשבה לעלות לישראל, אך בשנת 1938 הצטרפה כמלווה לאימה החולה בדרכה מעיראק לארץ ישראל על מנת לקבל טיפולים בבית החולים ״הדסה״ בתל אביב. הן עברו דרך הרי לבנון, הגיעו לראש הנקרה והתפעמו ממראה הים, ומשם נסעו ברכבת לתל אביב, שם שהו אצל קרובת משפחה. באחד הימים הוזמנה נעמי לבחור בדים מחנות הבדים ששלום היה בעליה, "זו היתה אהבה ממבט ראשון", מספרת תקווה בעיניים נוצצות. מאותו יום נשארה נעמי בתל אביב ושנה לאחר מכן, בינואר 1939, נישאו השניים.

״קליטת העלייה מעיראק היתה בראש מעיינם של הוריי, נעמי ושלום" מספרת תקווה, "הבית שלנו היה פתוח תמיד בפני עולים חדשים, בכל שישי שבת וחג התמלא הבית בבני משפחה וחברים. גם בתקופת הצנע אימי הצליחה למצוא דרך להכין ארוחות למבקרים." הנדיבות ורוחב הלב המשפחתי השפיעו על תקווה עמוקות, ואין זה פלא שגדלה להיות האישה מלאת הנתינה שהיא היום.

בסיום התיכון יצאה תקווה עם גרעין מתנועת מחנות העולים להגשמה בקיבוץ נתיב הל״ה. בהיותה בת 29 שימשה כגזברית הקיבוץ, בהמשך כמשווקת של מפעל תמי4 ועוד. לאחר שנים גויסה על ידי הקיבוץ המאוחד, בתקופת מלחמת יום כיפור ועד 1976, לשליחות יוצאת דופן בה ליוותה כאזרחית את גרעיני הנח"ל של הקיבוץ המאוחד במסלול הצבאי. "הסתובבתי בכל הארץ, מהחרמון ועד סיני, היה לי כרטיס כניסה חופשי לכל מחנות הצבא ואפילו למטכ״ל, אלה היו שנים מדהימות. כשלושים גרעינים ליוויתי וזו חוויה שתמיד תישאר בליבי".

למעגן מיכאל הגיעה ב-1989 בעקבות בני משפחתה, אחותה וגיסה, התאהבה במקום ונשארה עד היום. תקווה תמיד מצאה את דרכה לעשייה חברתית, אם בעבודות ציבוריות כעוזרת פרלמנטרית בכנסת, כנציגת מעגן מיכאל במליאת המועצה במשך 14 שנים, ואם בחיים הפרטיים כשהחלה לארגן טיולים בחו"ל לקבוצת חברים גדולה מאוד שהפכה למשפחה מורחבת. בפעילותה כנציגת מעגן מיכאל במליאת המועצה פעלה מתוך תחושת מחויבות גדולה לקהילה, דאגה לצרכי היישוב כמו גם לעתיד המועצה, שקדה על למידת הנושאים לעומקם ונאבקה למען התושבים במסירות בלתי מתפשרת.

פרויקט הדגל שלה הוא בית גיל הזהב ״בצוותא״ שהקימה למען גמלאי מעגן מיכאל. הרעיון להקמת הבית הגיע כשראתה יום יום את מקום המפגש של הפנסיונרים של הקיבוץ – מקלט שעמד בסמוך לביתה. ״כשעברתי שם הלב שלי היה מתכווץ. אמרתי לעצמי שהאנשים האלה, דור הנפילים, אנשים ענקים כל אחד בפני עצמו, ראויים ליותר מזה״. במשך שנתיים פעלה תקווה למען הקמת המקום, כשהתמקדה בניתוב כספי מפעל הפיס שעברו למועצות האזוריות למטרות ציבוריות ביישובים. היום עומד בית ״בצוותא״ ברוב חגיגיות ומהווה בית לגמלאים של מעגן מיכאל, מספק להם עיסוק, הנאה ותחושת שייכות גדולה מאוד, ומכניס אור לחייהם של רבים.

ראייתה את האחר מביאה את תקווה בכל פעם מחדש להיות מעורבת בנעשה בקהילתה. אין ספק שמדובר באישה שמזכירה עד כמה חשוב לנוע בעולם מאכפתיות ומאמפתיה לזולת.