סיפור של ניצחון

שורות של מדליות, מספרות בגאווה סיפור של ניצחון. רק מעטים יכולים לראות במדליות האלו צלקות של קרבות עקובים מדם, אימה יומיומית, חרדת מוות. כולנו רוצים להיות גיבורים, מעטים מאיתנו יכולים להיענות לתואר הזה כשהמוות מסתכל להם בעיניים.
איזיה אוסטרוברד נולד לפני קרוב למאה שנים, ובמשך השנים האלו הוא ראה את העולם מתהפך ועולה בלהבות. היום תולים על החליפה שלו אותות גבורה, והחיוך שלו הוא המדליה האמיתית. איזיה נולד בכפר ז'יבוטיסקה שבאוקראינה, להוריו סורה וחונה אוסטרוברד. בשנת 1941, כשהיה בן 18, עברה המשפחה לאוזבקיסטן. שנה אחר כך התגייס איזיה לצבא האדום והצטרף לקורס קצינים. את הקורס לא סיים, משום שהצבא הרוסי היה זקוק לכל כוחותיו בקרב המפורסם על העיר לנינגרד. איזיה נפצע בקרב ונשלח לבית החולים, אבל לא לאורך זמן הוא ידע מנוחה: כעבור חודש הוא כבר נשלח לחזית חדשה ומסוכנת מאוד, בבלארוס. הצבא הסובייטי נלחם מול הנאצים באחת המערכות הקשות ביותר שידעה האנושות. איזיה היה אחד ממיליוני חיילים של אמא רוסיה, וכאשר הוא נעלם הסיקו הרוסים כי הוא מת והוסיפו אותו לרשימת החללים היהודים. האמת הייתה שונה: איזיה נפל בשבי הגרמני. כוחות האויב נשאו אותו חסר הכרה והעבירו אותו למחנה שבויי מלחמה בגרמניה. שבויי מלחמה מאז ומתמיד מצויים בסכנת חיים מתמדת, אבל לאיזיה הייתה עוד סיבה גורלית לחשוש לחייו. הוא היה יהודי.
למרבה המזל החיילים הנאצים לא היו מודעים לזהותו הלאומית של איזיה, והוא שמר אותה בסוד. דווקא אחד הלוחמים מהצד הסובייטי, מי שאמור היה להיות ידיד, העדיף לחשוף את סודו של איזיה ולהפקיר אותו למוות. חבריו של איזיה נקמו את נקמתם באותו אדם והרגו אותו, אבל הסוד כבר דלף וסיכן את חייו של הקצין שבשבי. זכויות מסוימות המוקנות לקצין שבוי העניקו לו מעמד קצת שונה במחנה הכפייה, והוא לא נהרג מיידית. בחלוף הזמן הצליח קצין דובר רוסית לשנות עבורו את השם שבמסמכים ולזייף את זהותו. שוב ראה איזיה את המוות מקרוב, ושוב הוא לא נכנע לו. בשנת 1945, השנה שבה הסתיימה המלחמה העולמית כשהיא משאירה את אירופה ללקק את פצעיה, השתחרר גם איזיה. הוא שב לאוקראינה, בה התגורר עד לעלייתו לארץ בשנות ה-90.
כיום יש לו בת אחת, שני נכדים ונינים רבים, וגם סיפור גבורה אחד מתמשך שהוא יכול להעביר הלאה בגאווה. סיפורו של חייל בודד מול עולם שלם שקידש עליו מלחמה. זה סיפור על רוע, על כאב, על אימה. אבל בסופו של דבר, אחרי הכל, זה סיפור של ניצחון.