השורדת מהמצור על לנינגרד

נדג'דה סרג' נולדה ב-1935 בלנינגרד. כשהייתה בת 6 החל המצור הגדול בעיר ע"י הנאצים, שנמשך כשנתיים וחצי. היא הייתה הבכורה במשפחתה, עם אח בן 4 ואחות שרק נולדה.
אביה התגייס לחזית. "בהתחלה לא גייסו אותו לצבא והוא הלך לתנועה של פרטיזנים להילחם באויב הנאצי", היא מספרת. "גרנו בבית קרקע במושב. הזיכרון הראשון מהמלחמה הוא המטוסים בשמיים. לא ידענו של איזה צד הם. אימא יצאה לרחוב והתחילה לצעוק לעברנו שניכנס מיד הביתה", כך היא נזכרת. "אחרי זה אבא העביר אותם ללנינגרד. אימא הלכה לעבוד ואני בתור הילדה הבכורה, נשארתי לטפל באחי ובאחותי הקטנים".
אף שהייתה כה צעירה היא זוכרת כמעט הכול. "קשה לי לספר על המצור" היא אומרת ברטרוספקטיבה : "היו מקצים לנו רק 125 גרם לחם ליום והלחם היה מעורב בנסורת עץ וגם את זה לא תמיד הביאו. היה קשה מאוד להשיג לחם וילדים היו עומדים לפעמים 6 שעות בתור". בנוסף למחסור באוכל, החורף בלנינגרד היה מאוד קפוא וקשה, וכדי להתחמם, נדג'דה ומשפחתה נאלצו להבעיר את הרהיטים שלהם. כשהחורף הגיע, המים קפאו ונדג'דה הייתה צריכה להגיע למזרקה בעיר עם קומקום מברזל כדי להביא מים הביתה. "כאשר הייתי הולכת הביתה עם קומקום מלא, המים היו נשפכים מכל הצדדים ורק חצי היה נשאר בתוכו. אימא הייתה נותנת לי לנוח ומבקשת שאצא עוד פעם להביא מים. יצאתי ובכיתי כל הדרך". הרעב הכבד הוביל לתופעות קשות בעיר לנינגרד הקפואה. "פעם איבדתי את הדרך חזרה הביתה, ואישה ברחוב שאלה איפה אני גרה. אמרתי לה ללכת לפניי כי חששתי. באותו זמן היו אנשים קניבלים מאחר ולא היה דבר לאכול. אך היא עזרה לי והביאה אותי לדרך הנכונה".

החיים בעיר הנצורה היו בודדים: "היינו רוב הזמן לבד. בזמן האזעקות היינו עולים לגגות וזורקים חלקים שרופים של הפצצות. רק ברדיו מצאנו מנוח כששידרו אגדות לילדים וגם סיפרו על מצב של המלחמה". לאחר תקופה קשה הוציאו את נדג'דה ואת משפחתה מלנינגרד דרך הקרח הקפוא של ימת לדוגה. הם נסעו לשם בקרון משא. "כשהגענו אנשים הזהירו אותנו שלא נאכל הרבה כי היינו יכולים למות מאחר והגוף לא היה רגיל לעכל את המזון. משם העבירו אותנו לסיביר". בסיביר נדג'דה הלכה לראשונה לכיתה א, אחיה לגן ילדים ואילו אחותה לפעוטון. בבוקר נדג'דה הייתה מביאה אותם ובערב אוספת אותם, משום שאימם עבדה. אביה כבר לא חזר אחרי המלחמה. "כל החיים חיכינו שישוב", היא אומרת בגעגוע.

בסיביר לנדג'דה הייתה מורה שהייתה במקור מלנינגרד, והיו לה 2 ילדים קטנים. "נאלצנו ללכת מרחק גדול לנקודת חלוקת מזון ומורתי ביקשה שאביא גם עבורם. באחת הפעמים מישהי דחפה אותי, נפלתי והאוכל מאחת הקופסאות נשפך. צרחתי ואמרתי שעד שלא ממלאים לי את הקופסא אני לא עוזבת, מכיוון שאו שהילדים של המורה או אחותי הקטנה ימותו מרעב". היא מספרת שמהרחמים עליה הסכימו להביא לה מנה נוספת. כשהסתיים המצור בלנינגרד, אימה של נדיה ביקשה לחזור חזרה, אך בהתחלה לא איפשרו זאת. היא ואחיה למדו במשמרות כדי שיוכלו לשמור על אחותם הקטנה באותה עת, אך אז פקדה את המשפחה טרגדיה. "אחותי חלתה בחצבת. אימא נסעה איתה ללנינגרד, שם היא נפטרה. הילדה סבלה מקור ומרעב בסיביר ודווקא אז כששבה הביתה, הלכה לעולמה", מספרת נדיה עם דמעות בעיניים.

כשנדג'דה שבה עם משפחתה ללנינגרד הם גילו שהבית שלהם נהרס וכל הדברים נגנבו. "התחלנו מאפס" היא נזכרת. "לבית הספר לבשתי סוודר של סבא שאמי גזרה את שרווליו". בהמשך למדה באוניברסיטה ולאחר מכן עבדה בתור מטפלת בגן ילדים. לישראל עלתה בשנת 1994 ביחד עם בעלה דמיטרי וילדיהם. הם השתקעו במעלות שם המשיכה לעבוד במקצוע אותו אהבה. "אנחנו גרים כאן בשלום ובאהבה", היא מסכמת בחיוך.