לאוניד רברוב

"הקרבות היו רצופים ולא היה זמן לנוח"

1.png

צילום: עפר בלנק

"להקות שלמות של מטוסים גרמנים טסו מעלינו והמטירו עלינו כמויות גדולות של אש ופצצות", כך מספר לאוניד רברוב, אודות זיכרונותיו ממלחמת העולם השנייה. לאוניד נולד בשנת 1925 בגומל שבבלארוס והיה בחזית המזרחית שם נלחם במדי הצבא הרוסי (הצבא האדום) נגד הנאצים. הוא קיבל על כך אותות הצטיינות רבים, אותן הוא עונד בכל הזדמנות בגאווה רבה על בגדיו: "לאחר פרוץ המלחמה ב-1942 גייסו אותי לצבא האדום לגדודי מרגמות במקום שנקרא מחנות קורוחובסקי. הייתי רק בן 17 ועד אז עבדתי במפעל בעיר, לאחר שעברתי קורסי הכשרה. היינו בסה"כ שלושה גדודים ואני זוכר שהסירה גררה אותנו עם המרגמות לחזית מדרום לקייב, ושם התחלנו ליישם את האסטרטגיה שלנו ולתקוף את הגרמנים", משחזר לאוניד ומוסיף: "תפסנו עמדות הגנה ונלחמנו שם. היינו שם כחצי שנה וסבלנו מהפצצות בלתי פוסקות של הצבא הגרמני. הקרבות היו גדולים ורצופים. כמעט ולא היה זמן לנוח ולנשום. בסוף אותה שנה צירפו אותנו לחיל הרגלים של הצבא שלנו שהיה שם, כדי שנוכל לתמוך בו ולחפות עליו. היינו שם כשבוע והלחימה הייתה קשה מאוד עד שהעלו אותנו על כלי רכב והעבירו אותנו עם כל הציוד הכבד שהיה לנו, לדרום, לאזור אוקראינה. הגרמנים המשיכו להפציץ את השיירות שלנו וכמעט כל כלי הרכב שלנו נשרפו כליל. המשכנו להילחם ועברנו שלוש ערים באוקראינה: ז'ש, גיאו ופלצאדרם".

אבל בזאת לא הסתיים המסע של לאוניד עם גדודו ובהמשך המלחמה, כשעברו משלב הבלימה לשלב התקיפה של הצבא הגרמני, מצא את עצמו לאוניד בלב ליבה של בירת האויב המר, ברלין: "אני זוכר היטב את העיר הזאת. הגענו לאחד הרחובות המרכזיים שלה פרידריך שטראסה ושם שהינו כשלושה ימים. משם המשכנו לנסוע ולהתקדם, ודרך ההרים הגענו לבירת צ'כוסלובקיה, פראג, שגם היא הייתה כבושה בידי הנאצים וסייענו לשחרר אותה. לחמנו שם בערמומיות ובחוכמה רבה. בהתחלה היינו בעמדת מגננה והמתנו לכוחות הגרמנים שיגיעו. כשהם הגיעו אלינו פתחנו נגדם במתקפה חזקה וגדולה. כך ניצחנו אותם ולמעשה סיימנו את המלחמה", מספר לאוניד.

אבל בכך לא תם עבורו סיפור המלחמה. לאוניד והגדוד שלו חזרו לאחר מכן שוב לברלין. זאת בעקבות ועידת פוטסדאם, בעיירה הציורית שליד ברלין, שם נועדו כל מנהיגי הגוש המנצח, בעלות הברית, והחליטו על חלוקת אירופה ובעיקר ברלין לאזורי שליטה של בריטניה, ארה"ב וברה"מ: "שירתי שם בכל אזור ברלין הגדולה כשבע שנים עד שנת 1949", נזכר לאוניד.

בתחילת שנות התשעים עלה לאוניד ארצה עם אשתו ושתי בנותיו, והתיישב יחד עם עוד רבים מהעולים במעלות- תרשיחא שבצפון. בהמשך נולדו להם גם 3 נכדים. חרף גילו והמעבר לארץ ולעיר חדשה, לאוניד לא ישב בחיבוק ידיים והקים ב- 1994 את ארגון "סיוע לזולת", המגייס מתנדבים לסייע לתמוך ולסעוד קשישים עם מוגבלויות בבתיהם, כשהם מבצעים, בין היתר, עבודות תחזוקה, שיפוצים ועוד עבודות שונות, וכל זאת בהתנדבות. עד לפני שבע שנים לאוניד לא היסס אף לכתת את רגליו מבית לבית במעלות-תרשיחא ולברר ולבדוק מי מקשישי העיר, עולים וותיקים כאחד, זקוק לעזרתו ולעזרת הארגון שלו. בשנת 2014 זכה לאוניד רברוב על פעילותו ההתנדבותית באות המתנדב של העיר: "לאוניד משמש כמודל לחיקוי הערצה, אהוד ומוערך על ידי חבריו ומכריו" נאמר אז במהלך הטקס החגיגי. אין ספק כי גם את האות הזה יכול לאוניד להוסיף לשלל אותות ההצטיינות מהצבא האדום, על פעילותו ולחימתו למען ניצחון כוחות הברית על הנאצים במלחמת העולם השנייה. אותות שקרובים לליבו לא רק פיזית.

"להקות שלמות של מטוסים גרמנים טסו מעלינו והמטירו פצצות"

לאוניד רברוב

 
Gold logo.png