סמיון קובלנוב

"האנטישמיות הייתה בכל מקום"

1.png

צילום: עפר בלנק

סמיון קובלנוב הוא איש רב פעלים. במשך 80 שנותיו, עסק במלאכות רבות, עבר מקומות רבים בעולם וצבר הרבה מאוד חוויות. רובן קשות ולא נעימות. הוא נולד בתקופה קשה ביותר בעיר לנינגרד. השנה היא 1941 והנאצים פולשים במהלך מלחמת העולם השנייה לברה"מ ומטילים עליה מצור כבד, שנמשך שלוש שנים וגרם לרעב ולמותם של כחצי מיליון איש. זה היה חלק ממטרותיו של היטלר, כפי שנוסחו בהוראותיו ובפקודות שנוסחו ע"י מפקדי הוורמאכט - צבא הקבע של גרמניה הנאצית, שכלל שלוש זרועות: יבשה, אוויר וים. "הייתי קטן ואני לא זוכר הרבה אבל אני זוכר שהיה קשה ושניסינו לברוח מהעיר לנינגרד לעיר סמרקנד, העיר השנייה בגודלה באוזבקיסטן", מנסה סמיון לשחזר וממשיך: "אמא סיפרה לי שלקח לנו כמעט חודשיים לעבור את המרחק הזה שעולה על 4,000 ק"מ. הקטר עבד על פחם ולכן היינו אוספים עצים מהיערות בדרך וזורקים לכבשן כדי שהרכבת תוכל להמשיך ולנסוע".

משפחת קובלנוב שהתה בסמרקנד כמעט עד סוף מלחמת העולם השנייה, ובשנת 1945, מאחר שגם באוזבקיסטן המצב לא היה פשוט, ומכיוון שחשבו שהמצב בלנינגרד השתפר בתום המלחמה והמצור, החליטה האם לחזור ללנינגרד. אבל היא ממש טעתה. אחרי המלחמה היה שם אפילו קשה יותר מבזמן המצור עצמו: "אני זוכר את השנים שלאחר המצור בלנינגרד כשנים נוראיות ביותר. היה רעב כבד, לא היה אור והיה מאוד קר. בחורף גם לא הייתה שתייה כי הכל קפא. אני זוכר את עצמי רעב בערך עד גיל 18".

מגיל צעיר סמיון נאלץ להתבגר ולעבוד למחייתו. "אבא שלי הלך להילחם בצבא ומאז נעלמו עקבותיו כך שנשארנו רק אמא, אחותי הגדולה ממני בשלוש שנים ואני. אבל אחרי שאמא נפטרה לא הייתה לי ברירה והתחלתי לעבוד כבר בגיל 14 בכל מיני עבודות. הייתי חרט, ספר, מלצר, ברמן, מנהל מסעדה, טבח ומה לא. עבדתי בכל דבר, העיקר להביא קצת פרנסה הביתה. גרנו בדירת חדר של 12 מטר מרובע. תחילה עם אמא ואחר כך רק אחותי ואני. במקביל התחלתי גם ללמוד כדי שיהיה לי אולי מקצוע, אבל בעיקר בגלל שנתנו שם אוכל וזה היה מאוד חשוב לי", משחזר סמיון.
בשנת 1979 עזב סמיון את לנינגרד ועבר לבד לארה"ב: "רציתי לעזוב בעיקר בגלל האנטישמיות שחוויתי שם ושהייתה בכל מקום במדינה: בבית הספר, ברחוב ובכל מקום שאליו הלכתי. החלטתי שדי. זהו". נושא האנטישמיות מעסיק את סמיון שאף כתב ספר על פלוגות הסער הנאציות במלחמת העולם השנייה, וכבר הוא חושב על ספרו הבא, שיעסוק באנטישמיות לאורך ההיסטוריה: "בספר יסופר על העוולות שהנצרות גרמה ליהדות לאורך 2000 שנה, כדי להנציח את זה לדורות הבאים, שידעו מה עבר על העם הנפלא שלנו לאורך ההיסטוריה", אומר סמיון בעיניים בורקות וכבר מוכן, למרות גילו, במלא המרץ, למשימה הבאה.

בארה"ב פתח סמיון מסעדה ואח"כ מפעל לייצור מזון. "ההתחלה לא הייתה פשוטה אבל הסתדרתי, ובסוף היה לי בהחלט טוב שם. התחתנתי ונולדה לי שם בת". למרות ההצלחה היחסית מחליט סמיון, בתחילת שנות התשעים, לעלות עם משפחתו ארצה. תחילה גרו במרכז ובהמשך עברו למעלות, שם הוא חי עד היום עם אשתו. "באותה התקופה כל המהגרים יוצאי ברה"מ ניסו להתחיל לעשות עסקים עם המולדת, לאחר שעברה שינוי בעקבות נפילת החומות. נסעתי לרוסיה לנסות ולקדם שם עסק: מאפייה ומפעל. כעבור שנה ב-1991 כשמלאו לי 70, ניסיתי להביא את אשתי וביתי חזרה לשם. הן התנגדו. בעיקר הבת שלי שנולדה בארה"ב וראתה את עצמה בצדק אמריקאית לכל דבר. אז החלטתי שאם לא חוזרים לרוסיה, אז עולים לישראל. מכרתי את כל העסקים שפתחתי שם ועלינו ארצה. למעשה ככה סגרתי בעצם מעגל כי כשעזבתי את ברה"מ ב-1979 חשבתי בעצם לעלות ארצה. כשהגעתי לישראל הרגשתי בבית", הוא מספר.

"בחורף גם לא הייתה שתייה כי הכל קפא. אני זוכר את עצמי רעב בערך עד גיל 18".

סמיון קובלנוב

 
Gold logo.png