שורשיה של החקלאות

נחום מרמור, יליד 1947, הוא דור שלישי לחקלאים ממייסדי כפר תבור. כפר תבור מייצג עבורו בית, שורשים של המשפחה ואהבה למולדת, והוא עודנו מתרגש לספר על תולדות המשפחה.
״סבא יהודה-לייב עלה לארץ מרוסיה בעליית הביל״ויים, נשלח מטעם הברון רוטשילד ללמוד חקלאות במקווה ישראל והחל לעסוק כמדריך כרמי יין ומטעים במושבות הצעירות, ביניהן ראשון לציון. שם פגש את סבתא חיה-שרה שעלתה לארץ בגיל 13. היא נשלחה לקרוביה בשל נדר אביה שלפיו כשתגיע למצוות תעלה לא"י כשם שנער עולה למצוות. הם נישאו ועברו לייסד את מטולה, והפכו לאיכרים. משלא קיבלו קרקעות כפי שהובטח להם, עברו להתיישבות חדשה במושבה מסחה. כל משפחה קיבלה מכסת 250 דונם לעיבוד חקלאי. הפרנסה הייתה קשה ומאתגרת, וסבתא נאלצה לעזור בפרנסה במכירת לחם שאפתה בטאבון שבחצר. סבא לצד עבודתו בחקלאות עסק ברפואה אלטרנטיבית ושימש כספר המושבה״.
נחום זוכר סיפור שלפיו כשסבתא שהתה בביתה לבדה, התעוררה משנתה לשמע תנועה של שודדים בחצר, לקחה את האקדח שהיה בבית, ירתה באוויר וצעקה "אצלי לא תגנבו!". הגנבים ברחו והותירו את שללם בחצר. לימים כשהברון שמע על אומץ ליבה הציע לה פרס, וכל מבוקשה היה מנעול חדש לחצר.
ברחבי כפר תבור הוקמו כיכרות המנציחות את משפחות מייסדי הכפר. אחת מהן כיכר מרמור יהודה-לייב וחיה-שרה בשכונת השקדים. יעקב, בנם, המשיך בעבודת החקלאות והקים משפחה בת חמישה ילדים – ארבע בנות ובן צעיר, הלא הוא נחום, אשר המשיך בחריצות לעבד את הקרקעות של סביו ואביו.
נחום נטע מטעי זיתים, שקדים וכרמים. רק בשנת 1968 קיבלו חקלאי הכפר אספקת מים לשדות, כך הוא זוכר, עד אז הסתפקו במי גשמים. במשך כארבעים שנים טיפח כרם ענבי מאכל, אך הקושי בגיזום ידני הוביל לנטיעת כרם ענבי יין, שאותו הוא מטפח בתשוקה מזה 18 שנים, עבור יקב הבוטיק "היוצר". נחום מסביר שאיכות היין תלויה בין היתר בכמות פרי לדונם, ככל שיש פחות, הארומה חזקה יותר. הוא מרחיב בעניין חשיבות ביצוע הבציר בשעות הלילה כשהענבים קרים כדי לשמור על האיכות.
נחום נישא לבתיה ונולדו להם שתי בנות ובן, והם חובקים ארבע נכדות. המסר שלו קצר וברור: "חקלאות כאן, ארץ כאן".